טבור העולם הנוצרי
- Nir Topper
- 23 במאי
- זמן קריאה 4 דקות
עודכן: 24 במאי
בלב הרובע הנוצרי שבעיר העתיקה בירושלים ניצבת כנסיית הקבר (Church of the Holy Sepulchre; המילה Sepulchre מלטינית, פירושה קבר או מבנה קבורה). זהו האתר המקודש ביותר בעולם הנוצרי. על פי המסורת הנוצרית, במקום זה התרחשו האירועים המכוננים של הנצרות: צליבתו של ישוע, קבורתו בקבר חצוב בסלע סמוך ותחייתו ממנו.
הכנסייה, המוכרת גם כ"כנסיית התחייה" (Church of the Resurrection, ביוונית Anastasis) במסורת הנוצרית המזרחית, מהווה מוקד עלייה לרגל עבור מיליוני מאמינים מזה כ-1,700 שנים. ההיסטוריה של המבנה סוערת ומורכבת כהיסטוריה של ירושלים עצמה. הכנסייה הראשונה נבנתה באתר במאה הרביעית לספירה ביוזמת הקיסר קונסטנטינוס. אמו הלנה, שנשאה את התואר אוגוסטה, הגיעה לארץ הקודש בשנים 326–328 לספירה במסגרת מסע לאיתור אתרים הקשורים לנצרות.
על פי אגדה נוצרית שהתגבשה במאה החמישית לספירה והידועה כ"מעשי יהודה קיריאקוס" (Judas Cyriacus), הלנה כינסה חכמי יהודים בירושלים כדי לאתר את מקום הסתרת צלב הצליבה. יהודי בשם יהודה, שנודע בידיעותיו, סירב לחשוף את המיקום, ובעקבות סירובו נכלא בבור יבש ללא מים ומזון במשך שבעה ימים עד שנכנע וחשף את מקום הצלב. יש לציין שאגדה זו נכתבה כמאה שבעים שנה לאחר האירועים שהיא מתארת, שגרסאות מוקדמות יותר של סיפור מציאת הצלב אינן מזכירות דמות זו כלל, ושלאגדה אופי אנטי-יהודי מובהק ששימש לאורך ימי הביניים להצדקת רדיפת יהודים.
קונסטנטינוס הורה על הריסת המקדש הפגאני שניצב במקום, ובמהלך החפירות התגלה קבר חצוב שזוהה כקברו של ישוע, וכן שרידי עץ שלפי המסורת הם הצלב המקורי עליו נצלב. מאז, הכנסייה נהרסה, שוקמה, הורחבה ושינתה את פניה פעמים רבות, תחת שלטון ביזנטי, פרסי, מוסלמי וצלבני. התכנית הבסיסית של המבנה הנוכחי עוצבה בתקופה הצלבנית במאה ה-12, אולם שריפה הרסנית ב-1808 הצריכה בנייה נרחבת מחדש, ושינויים ותוספות נוספים בוצעו לאורך המאות.
המורכבות של כנסיית הקבר לא מסתיימת בהיסטוריה שלה. הכנסייה מנוהלת ומתוחזקת במשותף על ידי שש עדות נוצריות שונות, שלוש מהן מחזיקות בזכויות עיקריות — היוונית-אורתודוקסית, הקתולית (באמצעות המסדר הפרנציסקני) והארמנית — ושלוש בזכויות משניות — הקופטית, הסורית והאתיופית. חלוקת הזכויות והשטחים בתוך הכנסייה מבוססת על הסדר היסטורי מורכב ורגיש הידוע כ"סטטוס קוו" (Status Quo), שמקורו בצו עות'מאני משנת 1757 שאושרר שוב בצווים נוספים בשנות 1852–1853, עד שזכה להכרה בינלאומית באמנת ברלין ב-1878. הסטטוס קוו קובע לפרטי פרטים את מועדי התפילות, אזורי השליטה ואף את הזכות לנקות ולתקן כל חלק במבנה.
סמל מובהק לנוקשותו של הסדר זה הוא “סולם הסטטוס קוו” (Immovable Ladder - "הסולם שאי אפשר להזיז") – סולם עץ פשוט הנשען מבחוץ על חזית הכנסייה, מתחת לחלון בקומה השנייה. בעבר, שימש הסולם נזירים (ככל הנראה ארמנים) כדי לצאת אל החזית לשאוף אוויר, להעלות אספקה או לנקות, מבלי לחצות שטחים שבשליטת עדות אחרות. מאחר שהסטטוס קוו אוסר על הזזת חפצים או ביצוע שינויים ללא אישור של כלל העדות, הסולם נותר באותו מקום בדיוק כבר למעלה מ-150 שנה.
במקביל, כדי למנוע סכסוכים על השליטה בדלתות, מפתחות הכנסייה מוחזקים מזה מאות שנים בידי שתי משפחות מוסלמיות — נסייבה וג'ודה. מערכת יחסים זו, שידעה לעיתים גם חיכוכים ומתחים, משקפת את הגיוון והמורכבות של הקהילות הנוצריות בירושלים ואת החשיבות העצומה של האתר עבור כולן.
בביקור בכנסייה ניתן לראות את אבן המשיחה (Stone of Anointing), המונחת מיד בכניסה ומציינת על פי המסורת את המקום שבו הוכן גופו של ישוע לקבורה — נמשח בשמנים ותבלינים ונעטף בתכריכים. מעבר לה ניצב סלע הגולגולתא, האתר המזוהה עם מקום הצליבה, ובלב הכנסייה — האדיקולה (Aedicule; מלטינית — "בית קטן" או מקדש זעיר), המבנה הקטן העוטף את קבר ישוע. אי אפשר להגזים בחשיבות הדתית ובהתרגשות הרוחנית שכנסיית הקבר מהווה ויוצרת בלב המאמינים הנוצרים המבקרים בה. מהות האמונה — תחייתו של ישוע והקבר הריק שנשאר מאחוריו — נמצאים, על פי האמונה הנוצרית, ממש בנקודה הזאת.
עובדה ראויה לציון בהקשר של כנסיית הקבר היא שקיים קונצנזוס חוצה זרמים וכנסיות — המזהה את המקום כאתר האותנטי ביותר לצליבתו, קבורתו ותחייתו של ישוע. עם זאת, קיים אתר נוסף המוכר בשם: קבר הגן (Garden Tomb), שזוהה בשנת 1883 על ידי הגנרל הבריטי צ'ארלס גורדון והפך למוקד עלייה לרגל בקרב קהילות פרוטסטנטיות ואוונגליקליות, שאינן מיוצגות בכנסיית הקבר. היום אנחנו יודעים שקבר הגן נחצב כנראה במאה השמינית לפנה"ס ואינו תואם את דפוסי הקבורה של המאה הראשונה לספירה, ממצא המחליש את זיהויו כקבר ישוע. עם זאת, קבר הגן ממשיך לשמש אתר אהוב, ומציע לעולי הרגל הפרוטסטנטים סביבה שקטה ופשוטה לתפילה והתבוננות.
מעבר למשמעות הדתית העמוקה, כנסיית הקבר היא עדות אדריכלית והיסטורית חיה להתפתחותה של ירושלים ולאלפי שנות אמונה ומסורת שהוטבעו באבניה.
--
---
----
👈הצטרפו לאחד הערוצים (השקטים) שלי, קבלו עדכון כשעולה מאמר חדש:
וואטסאפ: nirtopper.com/whatsapp-channel
👈תוכן עשיר ומגוון זמין עבורכןם אצלי בבלוג; היסטוריה, חברה ותרבות בישראל:
--
---
----
תמונה 1: כותרות "סל" צלבניות בנות כ-850 שנה, בכניסה לכנסיית הקבר. צילומים: ניר טופר.
תמונה 2: הכניסה של ימינו לכנסיית הקבר, היא הכניסה הראשית הצלבנית. הקשתות והאלמנטים השונים הם מאפיינים קלאסיים של האדריכלות הצלבנית. בין השאר ניתן להצביע על: "הכריות", הקשת המחודדת, עמודים צמודים (Colonnettes), קשת מדורגת פנימה, ועוד. צילומים: ניר טופר.
תמונה 2A: הכניסה הנוכחית לכנסיית הקבר, היא הכניסה הצלבנית. 2 שעריי הכניסה היו פתוחים מאז שנבנו על ידי הצלבנים ועד שהגיע צלאח א-דין שאטם את כל כניסות הכנסייה לאחר כיבוש ירושלים ב-1187 והשאיר רק שער אחד פתוח, כדי לשלוט בגישה ולגבות דמי כניסה מעולי הרגל הנוצרים.
*למעלה מצד ימין ניתן להבחין ב"סולם הסטטוס קוו" (Immovable Ladder). צילום: ניר טופר
תמונה 3: במרכז הקשת, מעל פתח הכניסה, הייתה בעבר קורת משקוף מפוסלת (lintel) מן התקופה הצלבנית, ועליה תבליטים ולא כתובת טקסטואלית רגילה. התבליטים תיארו סצנות מן הברית החדשה. המשקופים המפוסלים הללו היו חלק מהעיטור המקורי של חזית הכנסייה הצלבנית מן המאה ה־12. למעשה היו שני משקופים — אחד לכל אחד מן הפתחים המקוריים של החזית הכפולה. המשקופים הותקנו בעת חנוכת הכנסייה הצלבנית מחדש בשנת 1149, והוסרו מן החזית לאחר רעידת האדמה של 1927 כדי לשמרם. כיום הם מוצגים במוזיאון רוקפלר. מקור: Madain Project / Rockefeller Museum Collection
תמונה 4: מקום צליבתו של ישוע. ע"פ המסורת הנוצרית דמו של ישוע טפטף אל תוך הסלע ובתוך הסלע טפטף עד שהדם נגע בגולגתו האדם הראשון. בדיוק מתחת למקום זה בכנסייה נמצאת קפלת האדם הראשון, שם, ע"פ המסורת, נמצאת גולגולת האדם הראשון.
תמונה 5: הכיפה מעל האדיקולה - מקום הקבר עצמו, שם נקבר ישוע ומשם קם לתחייה והשאיר את הקבר ריק. המשמעות הגדולה של הקבר היא בריקנותו.
תגובות