סיפור שמות המקומות בארץ ישראל מכיל בתוכו את סיפור ההיסטוריה הרב-תרבותית של המרחב המרתק הזה

Nir Topper
3 במאי
זמן קריאה 6 דקות

מפת ארץ ישראל היא מסמך היסטורי חי, שבו כל הר, עמק או עיר נושאים עמם שכבות של זיכרונות תרבודתיים של תרבויות רבות שהיו כאן והשאירו חותמתן על הארץ ועל כולנו, עד היום. חקר שמות המקומות (טופונימיה) מגלה כי השמות אינם מקריים; הם תוצאה של תהליכים מורכבים של הגירה, כיבוש, תרגום ושיבוש מכוון או מקרי. הבנת הדרכים שבהן שמות משתמרים מאפשרת לנו לקרוא את המפה כסיפור מתמשך של אלפי שנים.

השתמרות הצליל מול השתמרות המשמעות -

אחת הדרכים הנפוצות ביותר לשימור שם היא דרך הצליל שלו, גם כאשר המשמעות המקורית הולכת לאיבוד.

הבניאס - זוהי אחת הדוגמאות המפורסמות לסוג זה של שימור שם. המקום נקרא "פניאס" (Paneas) כבר מהתקופה ההלניסטית (החל מהמאה ה-3 לפנה"ס), על שם האל היווני פאן, שפולחנו התרכז במערה המקומית שממנה נבעו המים. בשנת 3 לפנה"ס לערך, הקים הורדוס פיליפוס (בנו של הורדוס הגדול) את בירת שלטונו במקום וקרא לה "קיסריה פיליפי" — "קיסריה" לכבוד הקיסר אוגוסטוס, ו"פיליפי" על שמו שלו ולהבחנה מקיסריה שעל חוף הים. אולם השם שדבק במקום בפי התושבים היה דווקא "פניאס", השם הישן יותר (ייתכן שהשם “פיליפי” סייע לשימור “פניאס”). עם הכיבוש המוסלמי, השם השתמר בצלילו, אך מאחר שבשפה הערבית אין את האות פ' דגושה (P), היא הוחלפה ב-ב' (B), וכך הפך פניאס לבניאס.

דוגמה נוספת היא העיר בית שאן, שהפכה בערבית ל"ביסאן" (Beisan), תוך שהיא שומרת על השלד הפונטי של השם המקראי הקדום. לאחר כיבוש העיר במלחמת העצמאות (12 במאי 1948), הוקמה במקום מועצה מקומית בשם "בית שאן" (יוני 1949), והשם העברי הקדום הוחזר לשימוש רשמי. החזרת השם השתלבה במגמה רחבה יותר של השבת שמות עבריים היסטוריים לאתרים ברחבי הארץ — מגמה שקיבלה מעמד ממלכתי עם הקמת ועדת השמות הממשלתית בשנת 1951.

כך גם תל גזר, שהשתמר בשם הערבי "תל אל-ג'זרי", שמר על השורש הכנעני המקורי דרך הצליל בלבד. קלרמון-גאנו זיהה את האתר בשנת 1870 הודות לדמיון הפונטי בין השם הערבי "תל אל-ג'זרי", והזיהוי אושר באמצעות כתובות דו-לשוניות (עברית ויוונית) שנמצאו חקוקות בסלעים במרחק מה מהתל, הנושאות את הכיתוב "תחום גזר".

לעומת זאת, לעיתים הצליל נעלם אך המשמעות מתורגמת במדויק -

תל דן - השם הערבי "תל אל-קאדי" (תל השופט) משמר בדיוק את משמעות השם המקראי "דן" (מהשורש ד.י.ן). מעניין לגלות שהשם "דן" עצמו הוא תוצר של תהליך שינוי שם קדום: העיר הכנענית המקורית ששכנה במקום נקראה לַיִש (או לֶשֶׁם). על פי המסופר בספר שופטים (פרק י"ח), בני שבט דן שנדדו צפונה בחיפוש אחר נחלה כבשו את העיר וקראו לה "דן" על שם אבי השבט. כך, השם הערבי "תל אל-קאדי" למעשה "הקפיא" בתוכו תרגום של שם שהיה בעצמו תוצר של מהלך פוליטי-דמוגרפי מתקופת המקרא. ראוי לציין שהשם "דן" שרד בערבית לא רק דרך תרגום, אלא גם בצלילו הישיר — למשל בשם הנחל "נהר אל-לדאני" ובשם המעיין "עין אל-דן".

בדומה לכך, השם "ראש הנקרה" הוא עיברות של השם הערבי "ראס א-נאקורה". שני השמות בנויים משורשים שמיים משותפים: "ראש" ו"ראס" חולקים את השורש הפרוטו-שמי *ra'š (ראש, קצה), ו"נקרה" ו"נאקורה" חולקים את השורש נ.ק.ר (לחקוק, לחלל). כך, השם העברי שומר הן על צליל השם הערבי והן על הזיקה הסמנטית שלו למבנה הגיאולוגי הייחודי של המקום — מצוקי הגיר הלבנים ומערותיהם.

אטימולוגיה (חקר מקור המילים) עממית: כשהשיבוש הופך להיסטוריה -

לפעמים שמות נוצרים מתוך ניסיון לתת משמעות לשם זר שלא הובן כהלכה.

לטרון - היא אחת הדוגמאות המעניינות. המבצר הצלבני בלטרון נבנה בשנת 1132 כדי להגן על הדרך מיפו לירושלים וקיבל את השם Le Toron des Chevaliers (מגדל האבירים). עם הזמן השתבש השם בפי המקומיים ל"לטרון", ובמאה ה-14 קישרו עולי רגל נוצרים את השם למילה הלטינית Latro שמשמעותה גנב. כך נולדה המסורת המזהה את המקום עם עירו של "הגנב הטוב" (דיסמס) שעל פי הברית החדשה נצלב לצד ישוע (Jesus Christ), וכינו אותו Domus Boni Latronis — "בית הגנב הטוב".

תהליך דומה קרה בגשר בנות יעקב. הצלבנים כינו את מעברת הירדן העתיקה "Vadum Jacob" (מעברת יעקב) — אך לא על שם יעקב אבינו, אלא בשל בלבול: מנזר נשים צלבני בצפת שהיה מוקדש ליעקב בן זבדי (Saint Jacques), אחד משנים-עשר השליחים בברית החדשה, קיבל חלק מהמכס שנגבה במעברה. מאחר שהשם ז'אק (Jacques) נגזר מיעקב (Jacob), הזדהה שם המנזר עם השם המקראי, והמעברה נקראה על שם יעקב אבינו. במאה ה-13 בנו הממלוכים גשר אבן במקום וכינו אותו "ג'סר יעקוב". בשלב מאוחר יותר נוסף לשם רכיב "בנאת" (בנות), ככל הנראה בהשפעת מסורת ערבית מקומית שקשרה את המקום לבנותיו של יעקב אבינו שעברו במקום בדרכן לארץ ישראל. כך הפך השם ל"ג'סר בנאת יעקוב" (גשר בנות יעקב) — שם שמגלם בתוכו שכבות של בלבול, תרגום ומסורת עממית.

גם השם קסטל נגזר מהמילה הלטינית Castellum (מצודה), שם שניתן למצודה הרומית שנבנתה בפסגת ההר במאה ה-1 לספירה כדי לשמור על הדרך לירושלים. בשנת 1140 הוקם על חורבותיה מבצר צלבני בשם "קסטלום בלוואר" (מבצר יפה נוף), והשם הרומי הקדום נשתמר בפי האוכלוסייה המקומית שכינתה את הכפר שצמח במקום "אל-קסטל". מעניין לציין שהמילה הלטינית castellum נשאה גם משמעות של מבנה לאיסוף וחלוקת מי אמת מים, ובצורה זו נשאלה גם לערבית — כך שהשם שימר, אולי מבלי משים, גם את הזיכרון של תשתיות המים העתיקות שפעלו באזור.

חותם הכובש: השם שנשאר כעדות -

כיבושים מותירים חותם לשוני עמוק, ולעיתים דווקא השם של הכובש הופך לשם המזהה את המקום בפי התושבים המקומיים.

העיר שכם הידועה כיום בערבית כ-נאבלוס (Nablus) הוקמה בשנת 72 לספירה על ידי הקיסר אספסיאנוס בשם "פלאוויה ניאפוליס" (Flavia Neapolis – העיר החדשה של הקיסר הפלאווי), כ-2 ק"מ ממערב לשכם הכנענית שנחרבה. השם הערבי "נאבלוס" הוא שיבוש של "ניאפוליס" היווני-רומי. בעוד שהעברית שמרה על השם הכנעני הקדום "שכם", השפה הערבית הנציחה דווקא את המהלך הקיסרי הרומי.

באופן דומה, העיר טבריה (Tiberias), שנוסדה בסביבות שנת 20 לספירה על ידי הורדוס אנטיפס (בנו של הורדוס הגדול ואחיו של הורדוס פיליפוס שהזכרתי בעניין הבניאס), משמרת את שמו של הקיסר הרומי טיבריוס. השם החדש החליף את שמו הקדום יותר של המקום — רַקַּת, על פי המסורת היהודית (יהושע י"ט, ל"ה) — אם כי האם מדובר באותו מיקום בדיוק נותר שנוי במחלוקת. כך גם קיסריה (Caesarea), שנוסדה על ידי הורדוס הגדול ונקראה על שם אוגוסטוס קיסר, תוך שהיא מוחקת את שמה הקודם, "מגדל שטרטון" (Strato's Tower), מהזיכרון הקולקטיבי היום-יומי.

טופונימיה אידיאולוגית וגיור המפה -

עם הקמת מדינת ישראל, החלה ועדת השמות הממשלתית בתהליך מכוון של "גיור" המפה — לעיתים תוך הסתמכות על זיהויים ארכיאולוגיים, לעיתים מתוך רצון ליצור רצף תנ"כי, ולעיתים תוך שימור שמות עתיקים מתקופות שונות.

האתר הארכיאולוגי עבדת שבנגב הוא דוגמה מובהקת: השם העברי "עבדת" משמר את השם הערבי "עבדה", שהוא עצמו שימור של שם המלך הנבטי עובדת (Obodas), שנערץ כאל ולפי המסורת נקבר במקום. כאן נוצר רצף מעניין: מהמלך הנבטי, דרך השם הערבי-בדואי, ועד לשם העברי הרשמי — שלוש שכבות לשוניות ששומרות על זכרו של שליט שחי לפני למעלה מאלפיים שנה.

יישובים מודרניים כמו מודיעין הוקמו סמוך לאתרים המזוהים היסטורית עם המורשת היהודית, כדי להחיות שמות שנעלמו מהשימוש הפעיל במשך מאות שנים. דוגמה מאלפת היא קרית גת: העיר נוסדה בשנת 1954 ונקראה על שם גת הפלשתית המקראית, בהסתמך על זיהוי ארכיאולוגי שהיה מקובל באותה עת — ועדת השמות הממשלתית אף שינתה את שם התל הסמוך (תל ערני) ל"תל גת" בשנת 1953. אולם חפירות שנערכו מאוחר יותר הפריכו את הזיהוי, ומאז מקובל כי גת המקראית שכנה בתל צפית (תל א-סאפי), כ-13 ק"מ צפונית-מזרחית לעיר. שמה של קרית גת לא שונה, אך הפרשה ציננה את ההתלהבות ממתן שמות מקראיים ללא ביסוס ארכיאולוגי מוצק.

שמות כמאובנים אקולוגיים -

במקרים רבים, השם הוא העדות האחרונה לטבע שחלף.

נחל תנינים נקרא כך בשל תניני היאור שחיו בו עד ראשית המאה ה-20 — התנין האחרון הידוע ניצוד שם בשנת 1912. השם משמש היום כ"מאובן לשוני" המתעד מערכת אקולוגית שאיננה עוד.

באופן שונה, עין גדי משמר בשמו את זכרם של גדיי העזים שפקדו את המעיין, אך בניגוד לנחל תנינים, כאן הטבע לא נעלם: היעלים, סמלו המובהק של המקום, עדיין מטיילים בנחלים ובמצוקים כבימי קדם.

ואילו נחל איילון מזכיר לנו, אם אכן שמו קשור לאיילים, שבעמק זה פקדו בעבר בעלי חיים שנעלמו כמעט לחלוטין מהנוף האורבני של גוש דן.

מעניין לציין כי השם גוש דן, המתאר את המטרופולין של מרכז הארץ, קשור קשר בלתי נפרד לאותה היסטוריה שבטית. השם מנציח את נחלת שבט דן המקורית, ששכנה בשפלה ובמישור החוף המרכזי. הכפל המרחבי — דן שבמרכז ודן שבצפון — הוא עדות לנדודי השבט: על פי המקרא, האמורי לחץ את בני דן ולא נתן להם לרדת לעמק (שופטים א', ל"ד), ולפי פרשנויות מחקריות גם לחץ הפלשתים באזור החוף תרם לכך. חלק מבני השבט נדדו צפונה וכבשו את העיר ליש (כפי שהזכרתי קודם לכן), בעוד השם "גוש דן" המודרני הושאל במאה ה-20 כדי לתאר את ה"גוש" העירוני הצפוף היושב על אדמת הנחלה הקדומה.

---

----

תמונה 1 - המקום בו היה המתחם המקודש לאל פן, הבניאס. צילום: ניר טופר.

תמונה 2 - הצעת שיחזור למתחם המקודש לאל פן, הבניאס. מקור: שילוט באתר. צילום: ניר טופר.

תמונה 3 - שילוט במנזר לטרון. צילוםף ניר טופר.

תמונה 4 - כתובת תחום גזר מס' 5 שצולמה באתר תל גזר (יש פוסט אצלי בבלוג בעניין הזה). הכתבת סייעה לאשש שאכן מדובר בישוב העתיק גזר, כ]י שהשתמר בשם הערבי. מקור: By Gil Maestro, CC BY-SA 3.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=27721854 ולצידה: העתק כתובת "תחום גזר" מס' 1 בבית תבור בירושלים. מקור: By תמר הירדני, https://he.wikipedia.org/w/index.php?curid=438808

תמונה 5 - "ניקוד טבריני" יצירה של הפסל דוד פיין. המוזיאון הפתוח טבריה. מקור: ויקיפדיה. (יש פוסט אצלי בבלוג בעניין הזה). מעניין איך דווקא הניקוד הטבריני המשמר את השפה העברית - מורכב ממילה שהשתמרה דווקא מיוונית.