האם אכן הוא בוגד, זה שהציל את ההיסטוריה שלנו?

הוא מהדמויות השנויות ביותר במחלוקת בתולדות עמנו, ולדעתי הוא מהמרתקת שבהן. יוסף בן מתתיהו, שנולד לתוך האצולה הירושלמית הגבוהה ביותר – שילוב של משמרת הכהונה הראשונה ודם מלכותי חשמונאי – הפך לאדם שיוצר אצל רבים תחושות מעורבות. אבל האם ההיסטוריה עשתה לו עוול? כשאנחנו צוללים אל המקורות ההיסטוריים ומצליבים אותם עם הממצאים בשטח, מתגלה תמונה מורכבת של מנהיג צעיר ומבריק, שיצא למסע רוחני במדבר, הבין את עוצמתה הבלתי מנוצחת של רומא, ולבסוף נקלע לסיטואציה בלתי אפשרית כמפקד המרד בגליל.

בחורף שנת 66 לספירה, לאחר הניצחון המפתיע במעלה בית חורון על הלגיון ה-12 ('פולמינטה') של הנציב הסורי קסטיוס גאלוס – אירוע מכונן ששיכר את העם בתחושת כוח מדומה שאפשר לנצח את האימפריה, וסחף אל תוך המערבולת גם את ההנהגה המתונה שעד אז ניסתה למנוע את ההתנגשות – הבינה ההנהגה בירושלים שהמלחמה הגדולה היא בלתי נמנעת. הממשלה הזמנית, בראשות חנן בן חנן ויוסף בן גוריון, חילקה את הארץ למחוזות צבאיים. יוסף בן מתתיהו, אז כהן צעיר בן 29 ללא ניסיון קרבי, נבחר במפתיע לפקד על הגזרה הקריטית ביותר – הגליל.

הבחירה בו לא הייתה מקרית; האצולה הירושלמית קיוותה שמתון כמוהו יצליח לרסן את הקנאים המקומיים ולנהל את המערכה בשיקול דעת. כמפקד, יוסף פעל בקדחתנות: הוא הקים צבא של כ-100,000 איש (לפחות על הנייר) וניסה לאמנם בשיטות רומיות, וביצר 19 יישובים אסטרטגיים, ביניהם יודפת, גמלא, הר תבור וטבריה. אך האויב לא היה רק רומא – יוסף נאלץ להתמודד עם אופוזיציה פנימית קשה, ובראשה יוחנן מגוש חלב, מנהיג קנאי שראה בו בוגד מהרגע הראשון וניסה לערער על סמכותו ללא הרף. הדרמה הגדולה של חייו הגיעה לשיאה בנפילת יודפת ביולי 67 לספירה.

לאחר מצור אכזרי של 47 ימים, שבו השתמשו המגינים היהודים בטקטיקות נועזות כמו שפיכת שמן רותח על הרומאים, נמלט יוסף עם 40 מנכבדי העיר למערה נסתרת. שם, ברגע של הכרעה בין חיים למוות, הוא הצליח לשרוד התאבדות קבוצתית מצמררת באמצעות מניפולציה מחושבת ("בעיית יוספוס") ולצאת אל האויב. המעבר הזה, ממפקד יהודי לשבוי רומי, הוא הרגע שבו נולדה "הבגידה", אך הוא גם הרגע שבו ניצלה ההיסטוריה של ימי הבית השני.

באופן מפתיע, סיפור הישרדותו לא היה רק מזל, אלא אסטרטגיה מבריקה. יוסף ניבא למצביא הרומי אספסיאנוס כי הוא עתיד להפוך לקיסר – נבואה שאומתה באופן נדיר גם על ידי ההיסטוריונים הרומיים סווטוניוס ודיו קסיוס. אספסיאנוס חס על חייו, וכשנבואתו התגשמה, יוסף הפך ל"פלביוס יוספוס", היסטוריון החצר ברומא. משם, בלב האימפריה שחירבה את ביתו, הוא הקדיש 30 שנה לכתיבת כתבי הגנה על העם היהודי ותיעוד המרד הגדול, מתוך רצון לנקות את שמו ולהסביר את היהדות לעולם הגויי.

אך האם אפשר להאמין ל"בוגד"? כאן נכנסת לתמונה הארכיאולוגיה המודרנית כעדת מפתח. החפירות ביודפת, בגמלא ובמצדה מאמתות שוב ושוב את תיאוריו של יוסף בדיוק מצמרר: מחומת הסוגרים שנבנתה בחופזה ביודפת ועד ראשי החצים הרומיים שנמצאו בשטח. אמנם יוסף נטה להגזים במספרים ובנאומים דרמטיים, אך התיאור הפיזי והגיאוגרפי שלו הוכח כאמין ומהימן. בלי העדות שלו, יודפת הייתה נשארת תל אבנים אנונימי, וסיפור הגבורה של מצדה היה נעלם בתהום הנשייה.

מורשתו של יוסף בן מתתיהו לא הסתכמה רק בהישרדות, אלא בארבעה ספרים מונומנטליים שהם הבסיס לידע שלנו על התקופה:

1. "מלחמות היהודים": התיאור המפורט (והכואב) של המרד הגדול וחורבן ירושלים, שנכתב מנקודת מבט של עד ראייה שהיה בלב הסערה.

2. "קדמוניות היהודים": מפעל ענק שבו יוסף מספר מחדש את כל התנ"ך וההיסטוריה היהודית עבור הקורא הרומי, כדי להוכיח שהעם היהודי הוא עם עתיק ומכובד.

3. "חיי יוסף": אוטוביוגרפיה אפולוגטית שבה הוא מנסה להדוף את הביקורת נגדו ולהצדיק את מעשיו בגליל.

4. "נגד אפיון": אולי החיבור הציוני הראשון – כתב הגנה מבריק על היהדות כנגד עלילות הדם והאנטישמיות של העולם ההלניסטי.

ארבעת הספרים שחיבר ברומא בשפה היוונית השתמרו לדורות בשלמותם, אירוע נדיר למדי בקרב סופרי העת העתיקה, שרוב חיבוריהם אבדו. זאת עקב הערך המוסף שהיה לחיבוריו "מלחמת היהודים" ו"קדמוניות היהודים" לתאולוגיה הנוצרית, דבר שהשפיע גם על השתמרות שאר חיבוריו עד ימינו. בניגוד לכנסייה, היהדות לא הכלילה בתוכה את כתביו, ועניין יהודי מחודש בהם התעורר רק במאה ה-19. את סיפור מצדה, יודפת, גמלא ועוד עלילות וסיפורים של אותה התקופה אנחנו מכירים אך ורק מכתביו של יוספוס, ואין לנו שום מקור אחר שנוכל להצליב או לאמת עם כתביו. אבל עד היום כל הממצאים הארכיאולוגים וכל התיאורים הגיאוגרפים עולים בקנה אחד עם כתביו ותיאוריו של יוספוס, וההנחה המקובלת היום היא כי אמנם הגזים מדי פעם בתיאורים, אבל אמת דיבר.

בסופו של דבר, יוסף בן מתתיהו הוא הפרדוקס הגדול של ההיסטוריה היהודית. ייתכן שראה את עצמו כירמיהו של דורו, נביא זעם שמנסה להציל את העם מהתאבדות לאומית מול מעצמה עולמית. בין אם נראה בו בוגד שפל ובין אם ריאליסט פוליטי, האמת היא אחת: ללא העט של יוסף, הזיכרון ההיסטורי של חורבן בית שני היה נמחק כמעט לחלוטין. הוא אולי איבד את עולמו בקרב בני עמו, אבל העניק לנו במתנה את העבר שלנו.

תמונה: יד זיכרון למגיני יודפת (שנהרגו על הגנת יודפת בשנת 67 לספירה)

#יוסףבןמתתיהו #היסטוריה #ארכיאולוגיה #ביתשני #מורשת #יודפת #מצדה #המרדהגדול #רומא #טיוליםבארץ #מורהדרך