פָּרָשַׁת דְבָרִים היא הפרשה הפותחת את ספר דברים, הספר החמישי והאחרון בחמישה חומשי תורה. הפרשה מתחילה בפרק א' ומסתיימת בפרק ג', פסוק כ"ב. מפרשה זו ועד סוף ספר דברים, מדבר משה אל בני ישראל על הדרך שעשו במדבר ועל האתגרים הצפויים להם בכניסה לארץ. דברים אלו נאמרים בערבות מואב, תחנתם האחרונה במדבר, בשנה הארבעים ליציאת מצרים, מא' בשבט ועד למותו של משה בז' באדר.
שמח להביא כאן מתוך דבריו של הרב ד"ר יונתן זקס שמעלה זווית מעניינת מתוך הפרשה: "מה קרה למשה רבינו כשהזדקן?". הנה תמצית הדברים, לקריאה מלאה קישור למטה -
"בימינו, עם העלייה בתוחלת החיים, ההזדקנות היא סוגיה מרכזית ומאתגרת בחיי רבים מאתנו. איך מזדקנים ובכל זאת נשארים צעירים?
"המחקר הממושך ביותר בנושא זה הוא מחקר גראנט, שהתחיל בשנת 1938 ועוקב אחר חייהם של מאתיים שישים ושמונה סטודנטים באוניברסיטת הרווארד זה כמעט שמונים שנה. מחקר זה מנסה לגלות אילו מאפיינים – מסוג האישיות, דרך מנת המשכל ועד ענייני בריאות, אורחות חיים ויחסים בין־אישיים – תורמים לשגשוגו של האדם. במשך יותר משלושים שנה ניהל את המיזם ג'ורג' ויילאנט, שגם כתב על הנושא המרתק את ספריו 'ליהנות מהזקנה' (שהופיע בתרגום עברי) ו'ניצחונותיו של הניסיון'.
"ויילאנט זיהה ממדים רבים של הזדקנות מוצלחת, ושניים מהם נוגעים במיוחד למשה רבינו. לראשון הוא קורא גנרטיביות, כלומר טיפול בדור הבא. כדי להסבירו הוא מצטט את הגדרתו של מומחה המנהיגות ג'ון קוֹטר: "התמסרות לצורות חיים ולעבודה שיישארו גם לאחר מותנו". בגיל העמידה ואחריו, משביססנו קריירה, מוניטין ומערכות יחסים, אנו יכולים לקפוא על שמרינו – או להחליט שהגיע הזמן לתת: לקהילה, לחברה ולדור הבא. הגנרטיביות מתבטאת אצל רבים באימוץ פעילויות חדשות, בייחוד פעילויות התנדבות, ובטיפוח כישורים חדשים. סימניה הם הפתיחות והאכפתיות.
"הממד הנוסף הקשור במשה הוא מה שוויילאנט מכנה שמירת המשמעות. כוונתו לחכמה שבאה עם הגיל, אותה חכמת חיים שחברות מסורתיות נוטות להוקיר יותר מחברות מודרניות ופוסט־מודרניות. "שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ, זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ" (דברים לב, ז). להיות שומר משמעות משמעוֹ להנחיל לעתיד את
"משה רבינו -
מאלף לראות בספר דברים, האמור כולו בחודש האחרון בחיי משה, כיצד המנהיג הבא־בימים אך הסוער בזקנתו כבנעוריו ניגש אל צמד המשימות הללו, הגנרטיביות ושמירת המשמעות.
"קל היה בוודאי למשה לפרוש בערוב ימיו לקרן זווית של זיכרונות, להתרפק על הישגיו ועל קורות חייו יוצאי־הדופן, על היותו האיש שאלוקי ישראל בחר בו להוציא את עמו מבית עבדים ולהובילו אל ארץ ההבטחה. לחלופין, משה עשוי היה להתבוסס ברגשי תבוסה, בייחוד על שום שלא יזכה להיכנס לארץ שבמשך ארבעים שנה הוביל אליה את עמו. כולנו פגשנו אנשים אכולי תסכול על שלא קיבלו את ההכרה שהיו ראויים לה, או לא השיגו את מה שחלמו עליו כל ימי חייהם.
"משה לא פנה לא לכאן ולא לכאן. במקום זאת הקדיש את ימיו האחרונים לדור הבא ואימץ תפקיד חדש. לא עוד משה המשחרר, לא עוד משה נותן־החוק: משה נטל עכשיו את המשימה שבגינהּ שגור עד היום בפינו כינויו "משה רבנו". זה היה אפוא, מכמה בחינות, הגדול בהישגיו.
הוא הדגים להם גנרטיביות מהי, בהנחילו מורשת שתחיה גם אחרי מותו – והראה להם מהי שמירה על משמעות, בחלקו איתם את תובנות חייו על העבר ועל העתיד, בנותנו לצעירים את מתנת ניסיונו הארוך. במופת אישי הראה להם כיצד מזדקנים אך נשארים צעירים.
"כשאדם מבין כמה קשה לשנות את העולם, ואפילו חלק זעיר מן העולם, טבעי שיתפכח מהאידיאלים שלו. אך מי שכך קרה לו נעשה מריר, ציני, קהה. זהו סוג של מוות רוחני. אך יש כאלה שאינם מאבדים את החזון, שלעולם אינם מרימים ידיים, שעדיין רואים סביבם עולם של אפשרויות ומעודדים ומעצימים את הבאים אחריהם. אצל האנשים האלה האנרגיה הרוחנית נותרת בתומתה.
"האמת היא שזה מרגש: לראות את משה, בן מאה ועשרים כמעט, צופה פני עתיד ופני עבר, חולק את חכמתו עם הצעירים, ומלמד אותנו שגם אם הגוף מזדקן הרוח יכולה להישאר צעירה עד מאה ועשרים. הסוד הוא לשמור על להט האידיאלים הישנים שלנו, לגמול טובה לחברה ולקהילה, להעתיר מניסיוננו על הבאים אחרינו ולעודד אותם להמשיך את מה שאנו לא השלמנו."
תמונה: פסל "משה" (באיטלקית: Mosè), מיכאל אנג'לו, 1513-1515
בזיליקת סן פייטרו אין וינקולי, רומא, באיטליה