כשאני מספר לחברים לא ישראלים שבישראל יהודי לא יכול להתחתן עם לא יהודיה (ולהיפך), הם חושבים שאני מתלוצץ בקטע ישראלי-ציני-סרקסטי על שנות ה-30 בגרמניה.
- Nir Topper
- 7 ביולי
- זמן קריאה 3 דקות
למעשה, אני מוסיף ומתבל, כל בן דת מסויימת לא יכול להתחתן עם בת דת אחרת (ולהיפך) בישראל.

יחסי הדת והמדינה בישראל מבוססים על מודל מורכב וייחודי, שבמרכזו ניצב הסדר העדות הדתיות. זוהי מסגרת משפטית המעניקה סמכות שיפוט בלעדית בענייני מעמד אישי, ובראשם נישואין וגירושין, לבתי דין של קהילות דתיות מוכרות. למרות שמדינת ישראל נראית תמיד כאילו היא במצב אובססיבי לגבי הזהות הדתית של אזרחיה, הסדר זה אינו יצירה ישראלית מקורית, אלא ירושה היסטורית ששורשיה בשיטת ה"מילֶט" העות'מאנית. השיטה הזאת עברה התאמות בתקופת המנדט הבריטי ואומצה על ידי מדינת ישראל מיד עם הקמתה. כתוצאה מכך, כל אזרח ישראלי משויך לאחת מהעדות הדתיות המוכרות או מסווג כ"חסר דת".
יסודות היסטוריים ומשפטיים
האימפריה העות'מאנית - מקורו של ההסדר הקיים היום בישראל הוא בשיטת ה"מילט" העות'מאנית, שהעניקה אוטונומיה משפטית לקהילות דתיות לא-מוסלמיות (מילטים) לנהל את ענייניהן הפנימיים ולקיים בתי דין דתיים. האימפריה העות'מאנית שלטה בארץ ישראל במשך 400 שנה, בין 1517 ל-1917. בשיאה, במאות ה-16 וה-17, היא הייתה מעצמה עולמית שהשתרעה על פני שלוש יבשות וניהלה אימפריה רחבת ידיים עם אוכלוסיות מגוונות, פתרון פרגמטי זה אפשר ניהול יעיל של אימפריה רב-דתית.
תקופת המנדט הבריטי - לאחר ניצחונה על האימפריה העות'מאנית במלחמת העולם הראשונה, קיבלה בריטניה מנדט על ארץ ישראל מטעם חבר הלאומים ושלטה באזור בין השנים 1922-1948. עם כינון המנדט הבריטי, אומצה שיטת המילט העות'מאנית וקיבלה מסגרת משפטית מודרנית ב"דבר המלך במועצתו על ארץ ישראל, 1922". התיקון המכריע, שעיצב את המציאות עד ימינו, היה "התוספת השנייה" מ-1939, שקיבעה לראשונה רשימה סגורה של עדות דתיות מוכרות, והפכה הסדר גמיש למסגרת נוקשה.
מדינת ישראל - מדינת ישראל הוקמה ב- 14 במאי 1948 (ה' באייר תש"ח), מיד עם סיום המנדט הבריטי. עם הקמתה, אימצה המדינה הצעירה את המשפט המנדטורי, ובכללו את רשימת העדות המוכרות.
המשמעות המשפטית של "הכרה" היא הענקת מונופול שיפוטי: על פי חוק, ענייני נישואין וגירושין של אזרחי ישראל היהודים, המוסלמים, הדרוזים והנוצרים נתונים לסמכות הייחודית של בתי הדין הדתיים של עדתם.
מאז קום המדינה, הרשימה כמעט ולא השתנתה. שלוש עדות בלבד נוספו: הדרוזית (1957), הכנסייה האוונגלית-אפיסקופלית (1970) ובני האמונה הבהאית (1971). מאז, הרשימה קפואה. המדינה אימצה מדיניות של אי-הכרה בעדות נוספות, מתוך החלטה פוליטית לשמר את ה"סטטוס קוו" בנושאי דת ומדינה. כתוצאה מכך, הרשימה אינה משקפת את המגוון הדתי בישראל כיום, אלא מהווה "תצלום היסטורי" שהונצח משיקולים פוליטיים.
נכון להיום, ישראל מכירה רשמית ב-14 עדות דתיות:
העדה היהודית: הסמכות נתונה לרבנות הראשית ולבתי הדין הרבניים. סמכות זו חלה על כלל היהודים הרשומים במרשם האוכלוסין. היהודים מהווים כ-74% מהאוכלוסייה (כ-7.24 מיליון נפש).
העדה המוסלמית: הסמכות נתונה לבתי הדין השרעיים, הפועלים כמוסדות ממלכתיים. המוסלמים מהווים כ-18% מהאוכלוסייה (כ-1.78 מיליון נפש).
העדה הדרוזית: הוכרה כעדה נפרדת ב-1957. הסמכות נתונה לבתי הדין הדתיים הדרוזיים. הדרוזים מהווים כ-1.6% מהאוכלוסייה (כ-157,500 נפש).
עשר העדות הנוצריות: תשע הוכרו בתקופת המנדט ואחת נוספה ב-1970. בתי הדין הכנסייתיים שלהן אינם מוסדות ממשלתיים, אך סמכותם מוכרת. האוכלוסייה הנוצרית מונה כ-188,000 נפש (כ-1.9% מהאוכלוסייה), וכוללת קהילות כמו היוונית-קתולית, היוונית-אורתודוקסית והלטינית (רומית-קתולית).
עדת בני האמונה הבהאית: הוכרה ב-1971. זוהי הכרה ייחודית בעלת אופי מנהלי-דיפלומטי, שנועדה להסדיר את מעמד המרכז הבהאי העולמי בחיפה. הקהילה מורכבת מכ-650 מתנדבים שאינם אזרחים, ואין קהילה בהאית ישראלית.
קהילות במעמד מיוחד
לצד הרשימה הרשמית, קיימות קהילות נוספות שמעמדן מורכב:
היהדות הקראית: בקשתם להכרה רשמית נדחתה, אך בפסיקת בג"ץ תקדימית, הוכרה סמכותו הייחודית של בית הדין הקראי לדון בנישואין וגירושין של בני הקהילה. זהו מצב היברידי של הכרה שיפוטית בהיעדר הכרה מנהלית. הקהילה מונה בין 30,000 ל-50,000 נפש.
העדה השומרונית: עדה אתנו-דתית עתיקה שאינה ברשימה המוכרת, אך המדינה מכבדת בפועל את האוטונומיה הקהילתית שלה בניהול ענייני המעמד האישי. הקהילה מונה כ-900 נפש.
העדה הצ'רקסית: קבוצה אתנית (מוסלמים-סונים), לא עדה דתית נפרדת. הם כפופים לבתי הדין השרעיים. מעמדם המיוחד נובע מזהותם התרבותית ומיחסיהם עם המדינה. הקהילה מונה כ-5,000 נפש.
הבלתי מסווגים: "חסרי דת"
האתגר הגדול ביותר למערכת הוא קיומה של אוכלוסייה גדולה והולכת של אזרחים המוגדרים "חסרי דת", המונים כ-472,000 איש (כ-5% מהאוכלוסייה). קטגוריה זו מורכבת בעיקר מעולים ממדינות ברית המועצות לשעבר וצאצאיהם, שאינם מוכרים כיהודים על פי ההלכה.
קיומה של קבוצה זו חושף את האנכרוניזם של המערכת. אזרחים אלו נותרים בריק משפטי, ללא יכולת להינשא במדינתם. הפתרונות הקיימים, כמו הכרה בנישואין אזרחיים מחו"ל או "חוק ברית הזוגיות לחסרי דת", הם חלקיים ואינם מספקים מענה כולל. הגידול המתמיד באוכלוסיית חסרי הדת מדגיש את הפער בין המציאות החברתית בישראל למסגרת המשפטית הארכאית, ומציב אתגר לקיימותו של הסדר העדות במתכונתו הנוכחית.
את הטבלה המלאה של העדות הדתיות המוכרות בישראל (כולל החלוקה לעדות הנוצריות) ניתן לראות בקישור הזה:
Comentarios