שאלה: מה אזרח בישראל יכול לעשות רק פעם אחת בכמה שנים ותושב טקסס יכול הרבה פעמים כל שנה? תשובה: להצביע.

קיים פער אדיר בין מדינות דמוקרטיות בעולם במספר הפעמים שהאזרחים שלהן נקראים להצביע, אותה פעולה אייקונית, המזוהה ביותר עם משטר דמוקרטי. הפער הדרמטי במספר הזדמנויות הבחירה בין מדינות שונות משקף, כתמונת ראי, את מספר התפקידים הציבוריים שהוגדרו בחוקה ובחוק ככאלה שצריכים לקבל את הלגיטימציה שלהם ישירות מהעם.

מה גורם לפערים הגדולים במספר ההצבעות ועל מה הם מעידים?

מספר נבחרי הציבור נקבע על פי שני צירים: חלוקת הכוח האנכית (בין השלטון המרכזי למקומי) והאופקית (בין רשויות הממשל).

במדינות פדרליות כמו ארה"ב, הריבונות מחולקת בין הממשל הפדרלי למדינות, מה שמחייב מערכות בחירות נפרדות ורבות ברמה המדינתית (למושלים, בתי מחוקקים מקומיים וכו'). לעומת זאת, במדינות ריכוזיות (אוניטריות) כמו ישראל, הכוח מרוכז בשלטון המרכזי, ולכן קיימות שתי רמות בחירה עיקריות בלבד: ארצית ומקומית.

בנוסף, משטרים נשיאותיים כמו בארה"ב מוסיפים מערכת בחירות נפרדת לנשיא, ראש הרשות המבצעת. במשטרים פרלמנטריים כישראל, ראש הממשלה צומח מתוך הפרלמנט ואין עבורו בחירות ישירות.

השילוב של פדרליזם ונשיאותיות בארה"ב יוצר את המספר המרבי של בחירות. מבנה זה נולד מהרצון ההיסטורי ליצור מערכת של איזונים ובלמים שתגביל את כוחו של הממשל, גם במחיר של קיפאון (gridlock). לעומת זאת, השילוב של ריכוזיות ופרלמנטריזם בישראל ממזער את מספר הבחירות. מבנה זה נועד לאפשר משילות החלטית ויעילה, שהייתה חיונית להתמודדות עם האתגרים האדירים של הקמת המדינה, אך הוא טומן בחובו סיכון לחוסר יציבות פוליטית במערכת רב-מפלגתית.

דמוקרטיה ישירה מול ייצוגית

מידת המעורבות הישירה של אזרחים בקבלת החלטות מהווה ממד נוסף המשפיע על אופי הדמוקרטיה. בעוד שכל הדמוקרטיות בימינו הן ייצוגיות, בהן האזרחים בוחרים נציגים שמחליטים עבורם, יש מדינות, ושווייץ היא הדוגמה הבולטת (וגם קליפורניה קצת כזאת), המשלבות באופן נרחב אלמנטים של דמוקרטיה ישירה, בה האזרחים מקבלים החלטות ציבוריות באופן ישיר, ללא תיווך של נציגים נבחרים. ברמת המדינה דמוקרטיה ישירה היתה נהוגה בפעם האחרונה ביוון העתיקה (מאה 5 לפנה”ס). מנגנונים כמו משאלי עם, יוזמות אזרחיות והדחת נבחרים, מאפשרים לאזרחים להצביע ישירות על חוקים וסוגיות מדיניות. כלים אלו אינם מחליפים את הדמוקרטיה הייצוגית, אלא משלימים אותה, ומעניקים לאזרח כוח להכריע בסוגיות עצמן, ולא רק בזהות נציגיו.

“פתק ארוך” מול “פתק קצר”

ארצות הברית היא הדוגמה המובהקת לדמוקרטיה של "פתק הצבעה ארוך", המציעה לאזרחיה מספר עצום של הזדמנויות בחירה. מבנה זה נובע משילוב ייחודי של משטר פדרלי, משטר נשיאותי ומסורת של בחירה ישירה לתפקידים רבים. ריבוי הבחירות מתקיים בכל הרמות:

• ברמה הפדרלית, האזרחים בוחרים נשיא (דרך חבר אלקטורים) ונציגים לשני בתי הקונגרס (הסנאט ובית הנבחרים).

• ברמה המדינתית, שהיא ליבת הפדרליזם, לכל מדינה מערכת שלטון נבחרת משלה: מושל ובעלי תפקידים בכירים אחרים, בתי מחוקקים, ובאופן ייחודי, ברוב המדינות נבחרים גם שופטים.

• ברמה המקומית, מספר הנבחרים גדל עוד יותר וכולל ראשי ערים, חברי מועצות, שריפים, תובעים מחוזיים וחברי מועצות ייעודיות (כמו מועצות חינוך).

שורשיו של ריבוי תפקידים זה נעוצים במסורת ה"דמוקרטיה הג'קסוניאנית" מהמאה ה-19, שהעדיפה בחירה ישירה של פקידים מתוך חשדנות כלפי אליטות, והפכה תפקידים מקצועיים (כשופט או שריף) לפוליטיים. השלכותיו של מודל זה מורכבות: הוא מעניק לאזרח שליטה ישירה, אך במחיר של עומס על הבוחר ("עייפות הבוחר") ופוליטיזציה של מערכות שאמורות להיות מקצועיות, כמו מערכת המשפט.

ישראל מייצגת את הקצה השני של הספקטרום, עם מיעוט הזדמנויות בחירה לאזרח. הדבר נובע משילוב של מבנה מדינה ריכוזי, משטר פרלמנטרי ומסורת של מינויים מקצועיים לתפקידי מפתח בתחום המשפט ואכיפת החוק, במקום בחירתם.

הרמה הארצית

בישראל מתקיימת מערכת בחירות אחת ברמה הארצית, לכנסת. בבחירות אלו נבחרים 120 חברי כנסת בשיטה יחסית-ארצית, כאשר כל המדינה היא אזור בחירה אחד.

הרמה המקומית

מערכת הבחירות השנייה היא לרשויות המקומיות, הנערכת אחת לחמש שנים. האזרח מצביע בשני פתקים: אחד לרשימה למועצת הרשות (בחירות יחסיות), והשני לבחירה ישירה של ראש הרשות. אם אף מועמד לראשות הרשות אינו זוכה ב-40% מהקולות, מתקיים סיבוב שני בין שני המועמדים המובילים.

תפקידים שאינם נבחרים

בניגוד לארה"ב, תפקידי מפתח רבים בישראל מאוישים במינוי ולא בבחירה ישירה. בין היתר, בישראל נשיא המדינה (נבחר ע"י הכנסת), ראש הממשלה (נבחר מתוך הכנסת ותלוי בקואליציה), כל השופטים (נבחרים ע"י ועדה), וראשי מערכת אכיפת החוק.

המודל הישראלי חושף פרדוקס: למרות מיעוט הבחירות, המערכת סובלת מחוסר יציבות קיצוני. הסיבה אינה נעוצה במספר התפקידים הנבחרים, אלא בשיטת הבחירות היחסית, המעודדת פיצול פוליטי ומקשה על הקמת ממשלות יציבות. מכאן עולה כי "פתק הצבעה קצר" אינו ערובה למשילות יעילה.

מקרי מבחן נוספים: גרמניה ושווייץ

בין שני הקצוות של ארה"ב וישראל, גרמניה ושווייץ מדגימות מודלים היברידיים המשלבים אלמנטים שונים.

גרמניה: פדרליזם פרלמנטרי

גרמניה היא פדרליזם פרלמנטרי, המשלב פיזור כוח בין רמות השלטון. האזרחים בוחרים נציגים ברמה הפדרלית (לבונדסטאג), המדינתית והמקומית. עם זאת, המשטר הפרלמנטרי מגביל את הבחירה הישירה: הקנצלר וראשי המדינות נבחרים על ידי הפרלמנטים שלהם. רק ראשי הרשויות המקומיות נבחרים ישירות. כך, הפדרליזם מרבה את הבחירות, אך הפרלמנטריזם מגביל את הבחירה הישירה של הרשות המבצעת.

שווייץ: פדרליזם עם דמוקרטיה ישירה

שווייץ מציגה מודל מורכב המשלב פדרליזם, דמוקרטיה ישירה ורשות מבצעת קולגיאלית. לאזרחים יש הזדמנויות בחירה רבות לנציגים ברמות השונות, אך המאפיין הבולט הוא השימוש הנרחב במנגנוני דמוקרטיה ישירה: אזרחים מצביעים תדיר במשאל עם וביוזמות אזרחיות, ובכך מכריעים ישירות בסוגיות מדיניות. הרשות המבצעת הפדרלית אינה נשיא יחיד, אלא מועצה שנבחרת על ידי הפרלמנט. שילוב זה מעניק לאזרח כוח כפול: גם לבחור נציגים וגם לפקח על החלטותיהם ישירות.

יש מודל אידיאלי? אמל”ק: לא.

המבנה החוקתי (פדרלי/אוניטרי ונשיאותי/פרלמנטרי) הוא הגורם המכריע בקביעת מספר נבחרי הציבור. כל מודל מייצג פשרה בין ערכים מתחרים:

• המודל האמריקאי ("פתק הצבעה ארוך"): מעדיף פיזור כוח ואחריותיות ישירה, אך במחיר של סיכון לקיפאון פוליטי, עומס על הבוחר ופוליטיזציה של תפקידים מקצועיים.

• המודל הישראלי ("פתק הצבעה קצר"): שם דגש על ריכוזיות ויעילות, אך סובל מחוסר יציבות פוליטית כרונית וריכוזיות יתר הנובעות משיטת הבחירות.

לסיכום, אין "מודל אידיאלי" - הבחירה במבני ממשל מסויימים משקפת, ואף במידה רבה יוצרת, את התרבות הפוליטית באותה המדינה. התרבות הפוליטית היא ביטוי של ההיסטוריה והערכים של כל חברה, ושל האיזון שהיא בוחרת בין יעילות שלטונית, אחריותיות דמוקרטית, יציבות וייצוגיות.

כותרת: "עייפות הבוחר"