דיונה בתחפושת של אבן: איך חול רך הופך לחומות שעצרו את נפוליאון? (ולמה הוא מתפורר לנו מול העיניים)

רכסי הכורכר (Aeolianite, Calcareous sandstone, Kurkar ridges), עמוד השדרה של מישור החוף הישראלי, הם למעשה "עולים חדשים" במונחים גיאולוגיים. הכל מתחיל באתיופיה ובסודן: סלעי גרניט ובזלת נשחקים שם ונישאים על גבי נהר הנילוס האדיר עד לים התיכון. משם, זרמי הים מסיעים את גרגירי הקוורץ (החול) צפונה אל חופינו. אך הקסם האמיתי מתרחש כאן: בתהליך של "התאבנות", מי הגשמים ממיסים שברי קונכיות זעירים בתוך הדיונה, והופכים אותם למלט טבעי המדביק את הגרגירים זה לזה. כך, דיונה רכה הופכת לסלע קשה. רכסי הכורכר הם למעשה דיונות מאובנות, עדות אילמת לתקופות גשומות יותר בעבר הרחוק של ארצנו.

אבל הסיפור לא נגמר בקו החוף הנוכחי. מול חופי עתלית וחיפה מסתתרים רכסי כורכר טבועים מתחת למים. זוהי עדות מרתקת לעידן הקרח האחרון, לפני כ-20,000 שנה. באותה תקופה, מפלס האוקיינוסים העולמי היה נמוך בכ-130 מטרים מהיום, וקו החוף של ארץ ישראל היה רחוק מערבה. הרכסים התת-ימיים הללו מספרים לנו על עולם קדום שנעלם, תקופה שבה האדם הקדמון הלך ברגל במקומות שבהם היום שטים דגים וצוללות. הכורכר הוא ארכיון אקלימי, הבנוי שכבות-שכבות ("סנדוויץ'") של כורכר וחמרה, המלמדות אותנו על תנודות קיצוניות בין יובש ללחות לאורך ההיסטוריה.

מעבר לגיאולוגיה, רכסי הכורכר הכתיבו את מפת ההתיישבות וההיסטוריה שלנו בצורה דרמטית. הרכסים האורכיים (המערבי, התיכון והמזרחי) תפקדו כסכרים טבעיים שחסמו את זרימת הנחלים מההרים לים. התוצאה הייתה היווצרות ביצות ענק מאחורי הרכסים, כמו ביצות כבארה וה"באסה" בהרצליה. כדי לשרוד ולעבד את האדמה, נאלצו הרומאים והביזנטים לבצע מפעלים הנדסיים אדירים: הם חצבו מנהרות וכרו פרצות בתוך סלע הכורכר הקשה (כמו בג'יסר א-זרקא ובנחל פולג) כדי לנקז את המים. המאבק הזה בין האדם לגיאולוגיה עיצב את נופי השרון והחוף שאנו מכירים כיום.

הכורכר הוא גם החומר שממנו נבנתה ההיסטוריה הארכיטקטונית שלנו. בהיעדר אבן גיר קשה במישור החוף, הבנאים הקדומים ניצלו את זמינות הכורכר לבניית ערי הפאר. הורדוס בנה את קיסריה, על התיאטרון, הארמון והאקוודוקט שלה, מאבן מקומית זו. הצלבנים ביצרו את עכו ואפולוניה בחומות כורכר אדירות. מאוחר יותר, היה זה אחמד אל-ג'זאר שהקים בעכו חומות כורכר מסיביות, אלו אותן החומות המפורסמות שנפוליאון בונפרטה צר עליהן אך לא הצליח לפרוץ. אמנם מדובר באבן נוחה לחציבה ולבידוד תרמי, אך היא רגישה מאוד למלח ולרסס הים ("בליית מלחים"). כיום, אנו עדים למאמצי שימור מורכבים בטכנולוגיות מתקדמות כדי להציל את המונומנטים הללו, לאחר ששיפוצים מודרניים במלט צמנטי גרמו להם בעבר יותר נזק מתועלת.

לסיום, רכסי הכורכר הם "איים" של טבע ייחודי בלב האזור הצפוף ביותר בישראל. הם משמשים בית גידול נדיר לצמחים אנדמיים – כאלו שלא גדלים בשום מקום אחר בעולם – כמו אירוס הארגמן, חומעת האווירון ודרדר הקורים. רכסים אלו הם שריד אחרון לנוף בראשיתי, מסדרון אקולוגי חיוני, וגם תזכורת לשבריריות של המצוק החופי הנסוג לאחור. כשאנחנו מטיילים על המצוק בגעש או בנתניה, אנחנו דורכים על היסטוריה גיאולוגית ואנושית מרתקת, שחובתנו להכיר ולשמר.

אהבתם? סמנו לייק ושתפו! מכירים עוד פינות כורכר נסתרות? כתבו לי בתגובות.

#כורכר #גיאולוגיה #ארץישראל #היסטוריה #טבעישראלי #מדע #שמירתטבע

תמונה: חתך רוחב של השרון. מקור תמונה: https://amiramorenbikes.com

תמונה: תהליכי יצירת המצוק החופי ונסיגת רכס הכורכר - רשות העתיקות

תמונה: תפרוסת רכסי הכורכר. מקור התמונה: אטלס הכורכרים, קק"ל: https://www.kkl.org.il/files/accessible-5/atlas-hakurkarim.pdf