פרשת האזינו היא פרשת השבוע העשירית בספר דברים, היא כוללת את פרק ל"ב כולו (פסוקים א'-נ"ב). את פרשת האזינו קוראים בשבת שבין ראש השנה לבין יום הכיפורים, או בשבת שבין יום הכיפורים לסוכות.
חלקה העיקרי של הפרשה הוא שירת האזינו, שאלוהים הנחה את משה לכתוב. השירה כוללת את דברי הצידוקין על הצרות הבאות על ישראל בשל היותם כפויי טובה לאלוהים. ושוב מתוארת, בפעם המי יודע כמה, הרוטינה הקבועה: אלוהים אוהב את עם ישראל, עם ישראל מתנהג ממש לא בסדר, אלוהים מתעצבן עליהם ומביא עליהם רעות וצרות. אבל, אלוהים לא ישמיד את עמו כי יחוס עליו, ואפילו יושיע אותם מאויביהם (חוץ מהפעמים שהוא לא).
אני לא יודע מה צוות עורכי התורה רצו ליצור בעיצוב הדמויות של אלוהים ושל משה, כי מה שיצא להם זה דמויות שעסוקות כל הזמן בפסיב-אגרסיב מתישים ובכיינים. אני הייתי נפגע אם הייתי אלוהים או משה. איזו דוגמה זאת למי שמאמין שאכן זו מערכת היחסים בין אלוהים והעם הנבחר שלו? הם רעים, הוא מכה בהם עד שהם נשברים ומבקשים שיחוס עליהם, ושוב הם רעים ושוב הוא מכה בהם. מה אמורים להגיד על העם היהודי עמים אחרים? זה עם סגולה זה? זה העם הנבחר? לפי המתואר שחור על גבי תורה העם הזה כפוי טובה, טיפש ובעיקר: היהודים מבינים רק כח.
סופשבוע נעים ושבת שלום,
ניר
תמונה: משה של מיכלאנג'לו, 1513–1515.