פרשת חֻקַּת (חוקת) היא פרשת השבוע השישית בספר במדבר, מתחילה בפרק י"ט ומסתיימת בפרק כ"ב, פסוק א'. הפרשה נפתחת בסוגיה הלכתית ארוכה בעניין מצוות פרה אדומה והלכות טומאת מת. לאחר מכן מתחילה הפרשה לספר את קורות בני ישראל במדבר עד בואם לערבות מואב, בשנת ה-40 לצאתם ממצרים.
פרשת מי מריבה: מרים הנביאה, בת עמרם ויוכבד, משבט לוי, אחות אהרן ומשה, הולכת לעולמה. אחרי מות מרים סבלו בני ישראל ממחסור במים. על פי המסורת, בנדודי בני ישראל במדבר לוותה אותם באר שנעה בדרך נס, לבאר זו מיוחסות תכונות פלאיות רבות, והיא התקיימה בזכותה של מרים, ועל פי רש"י זוהי משמעותו של סיפור משה והסלע. אלוהים מצווה את משה לדבר אל הסלע כדי שיוציא מים. משה, בכעסו על בני ישראל, מכה פעמיים את הסלע ומוציא מים רבים. אלוהים קובע כי משה ואהרון חטאו ועל כן לא ייכנסו אל הארץ. הפרשנויות חלוקות לגבי מהות חטאם של משה ואהרון; האם זו הייתה ההכאה הכפולה של הסלע, או שמא עצם ההכאה (כי אלוהים אמר להם לדבר אל הסלע), יש אף הסבורים כי עצם כעסם על בני ישראל שהתאוננו כי סבלו ממחסור ממים אינו מוצדק, ובני ישראל עלולים היו לחשוב שאלוהים כועס עליהם שהם מבקשים, בצדק, מים. מה שברור שמשה ואהרון עשו משהו לא כשורה ולכן לא יכנסו אל הארץ המובטחת. בהמשך מתואר המשך מסעם, מלחמותיהם וכיבושם של בני ישראל בדרך אל הארץ, מות אהרון והורשת תפקידו של אהרון לאלעזר בנו, והאבל ששרר על בני ישראל במשך 30 יום.
החלק המסקרן ביותר בעיניי בפרשה הוא סיפור נחש הנחושת. בני ישראל מתלוננים על המחסור במים ועל האוכל (מן) ובכלל, נמאס להם מהמדבר הזה, וזה לא מה שהבטיחו להם ודי כבר. זה מאוד מעצבן (שוב, בפעם המי יודע כמה) את אלוהים, ששולח נחשים המכישים את העם. המצב היה קשה מאוד ורבים מתו מהכשות הנחשים. בני ישראל מבקשים ממשה שיתפלל עבורם לרחמיי אלוהים. משה התפלל עבור העם ואלוהים (שוב, הפעם המי יודע כמה) קיבל את תפילתו של משה וחס על העם. אלוהים הנחה את משה להכין נחש מנחושת ולהציבו על עמוד גבוה "והיה כל הנשוך וראה אתו וחי" (כ"א, ח'), כלומר כל מי שננשך על ידי נחש התבונן אל נחש הנחושת בראש העמוד הגבוה והתרפא ולא מת.
מדוע הסיפור המקראי חוזר ומנכיח, פעם אחר פעם, בצורה ברורה ובהירה, את הריטואל הזה; בני ישראל מתלוננים, מאבדים אמונה בדרך, אלוהים רואה בכך כפיות טובה ואיבוד אמונה בו, מעניש את בני ישראל, אלה מבינים שחטאו כי איבדו אמונה, מבקשים ממשה שיתפלל עבורם, וכך ניצלים מהשלכות העונש, עד לסיבוב הבא. ככה, פעם אחר פעם. לא יותר פשוט שאלוהים יגיד לעם הזה שיילך לעזאזל וזהו? חפשו מים לבד, אוכל לבד, הגנה לבד, שיהיה לכם בהצלחה. למה הסיפור המקראי דוחף לנו לגרון את המחזוריות הזו? כדי להעיד שהעם הזה קטן אמונה? כדי להגיד שאלוהים נעלב כשלא מאמינים בו? כדי להוכיח שאלוהים מלא ברחמים? אני חושב שיש אפשרות נוספת.
יש אצלי הערכה גדולה מאוד לעורכי סיפוריי המקרא. שלא כמו דתות אחרות, ביהדות כולם אנושיים. אפילו משה ואהרון מעדו, ולא פעם אחת, ונענשו על כך. דוד המלך, אשר מזרעו אמור להגיע המשיח, חטא חטאים גדולים מאוד, אדם וחוה, קין והבל, יעקב שרימה את אביו וגזל את הירושה מאחיו עשיו. כולם – כולם, בלי יוצא מן הכלל, בעלי תכונות אנושיות הכוללות גם אי-עשיית הדבר הנכון ברגעים מסויימים. לעתים, אי עשיית הדבר הנכון מובילה לתוצאות הרסניות ולעתים, זה גורר עונשים, ע"פ המקרא, שמטיל אלוהים על החוטאים. כך גם בני ישראל וכך גם כל האנושות כולה – כולנו אנושיים. האמונה שלנו נובעת, לא פעם, מתוך פחד מההשלכות או מתוך רצון להפסיק צרה שנפלה על ראשינו. האם זאת אמונה אמיתית? נכונה? האם זאת האמונה הנדרשת?
התשובה לשאלות הללו היא אחד המסרים העיקריים ביהדות לטעמי: האמונה של האדם היא עניינו הפרטי (וכאן אני חלוק עם גדולים, כמו הרמב"ם למשל) שגם האדם עצמו צריך לברר לעצמו. הדבר היחיד שבאמת משנה ועליו צריך להישפט האדם הוא מעשיו בפועל. אדם וחוה, יעקב ועשיו, קין והבל, משה ואהרון, דוד המלך ואוריה החתי, בני ישראל כולם, בני האנוש כולם, כולנו משתדלים לעשות את מה שנראה לנו נכון, לפעמים אנחנו עושים בדיוק ההיפך, ויש לכך השלכות.
מכל זה אני מבקש ללמד את עצמי – סבלנות, אורך רוח, מתינות וקבלת האנושיות שבאדם, גם אם עשה את הדבר הלא נכון, זה חלק מהאנושיות שלו, שלה, שלי.