"או קיי, תקריבו קורבנות, אבל מעכשיו לא קורבנות אדם, סבבה?"
פרשת השבוע של ניר – פָּרָשַׁת שֹׁפְטִים
פרשת שופטים היא פרשת השבוע החמישית בספר דברים, היא מתחילה בפרק ט"ז, פסוק י"ח ומסתיימת בפרק כ"א, פסוק ט'. את פרשת שופטים קוראים בין ב' באלול לז' באלול. הפרשה מביאה את המשך נאומו של משה, אותו הנאום שנשא לפני מותו. משה מפרט את המצוות שנצטוו בהן בני ישראל. כרגיל בספר דברים, רוב המצוות כבר הופיעו בספרים קודמים, לעיתים אף בשינויים בעלי משמעות. בין הציוויים: מינוי שופטים ושוטרים בכל עיר ועיר, החובה לשפוט משפט צדק, והאיסור על לקיחת שוחד. ויש גם איסורים על עבודה זרה, ועוד ועוד.
אני מבקש להתעכב על ציווי שרק השם שלו עושה בחילה: "עגלה ערופה".
עגולה ערופה זהו טקס המתקיים כשנמצא אדם הרוג מחוץ לעיר, שלא ידוע מי הרג אותו.
אם נמצא מת המוטל על הקרקע ולא ידוע מי הרגו, יוצאים שלושה דיינים מבית הדין הגדול שבירושלים, ומודדים את המרחק מגופת האדם אל הערים הסמוכות, כדי לקבוע איזו עיר היא הקרובה ביותר. לאחר מכן קוברים את המת באותו מקום.
מבית הדין של העיר הקרובה ביותר מביאים עֶגְלָה, פרה צעירה, שלא נעשתה בה עבודה מעולם, ומביאים אותה אל "נחל איתן", כזה שזורמים בו המים כל השנה. אז, עורפים את ראש העגלה בעזרת קופיץ, סכין גדולה, וקוברים אותה שם.
חכמי העיר הקרובה רוחצים את ידיהם ואומרים בפני הכהנים, בזמן שהם עומדים בנחל: ”יָדֵינוּ לֹא שפכה [שָׁפְכוּ] אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ”, והכהנים אומרים: ”כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ אלוהים וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל”. לאחר טקס עריפת העגלה, קיים איסור לעבוד במקום עבודה חקלאית.
הררי פרשנויות על פרשנויות נכתבו על הציווי המוזר הזה. למשל, חז"ל תמהים מדוע זקני העיר צריכים להצהיר שלא שפכו את הדם; ”וכי עלה על לבנו שבית דין שופכי דמים הן”, תוהים חז"ל. אחד ההסברים הוא כי משמעות ההכרזה היא שזקני העיר מצהירים שלא נמנעו מללוות את האיש ומלתת לו אוכל, וכי לא נאלץ ללכת מחוץ לעיר ולכן נרצח. הסבר נוסף, אך דומה ברעיון, הוא כי משמעות ההכרזה היא שזקני העיר אומרים שלא 'עמעמו' את דינו של הרוצח.
ואני שואל: מה לעזאזל עשתה להם העגלה? וגם המילה "עזאזל" שמחוברת לשילוח התיש למדבר, ל"עזאזל", ביום הכיפורים בימי בית המקדש, והתרנגולות שמונפות מעל הראש ונשחטות ככפרה למנופף, ובכלל – כל עניין הקורבנות בבית המקדש; מה הקטע עם זה? למה הקרבת חיה אמורה לכפר על חטאים או להמחיש עוצמה של כוונה?
פרופ' יונתן גרוס:
"גישה רחבה, ששורשיה כבר במדרשי חז"ל, רואה את עולם הקורבנות כתגובה הכרחית לעולם האלילי שעם ישראל היה מצוי בו. בעולם התרבותי של פעם לא ניתן היה להעלות על הדעת עבודת אלוהים ללא קורבנות. דומה הדבר לדרישה שהייתה מופנית כלפי האדם בעת המודרנית שיחדל להתפלל. קשה לדמיין עולם דתי ללא תפילה, ובדומה, בעולם הקדום לא ניתן היה לדמיין עולם דתי ללא קורבנות. לפיכך אימצה התורה מרחב פולחני זה ואפשרה אותו.
הרמב"ם אף הרחיב וכתב כי התורה מצווה על קורבנות מהבקר ומהצאן, מפני שעובדי עבודה זרה נזהרו מלשחוט אותם. עמדה זו אמיצה ביותר, מפני שהיא מניחה שחלק מהסיבות לחלק מהמצוות הן פוליטיות (הגדרה שלי) "לו עובדי עבודה זרה היו מקפידים להקריב דווקא בקר וצאן – הייתה התורה אוסרת זאת; אך מאחר שהם נמנעים מלהקריב בקר וצאן – חייבה זאת התורה", טוען הרמב"ם. כידוע, רבים יצאו נגד גישה זו וראו בה עמדה שמקעקעת את נצחיות מגמת חוקי התורה.
קטונתי מלהוסיף על דבריו של פרופ' גרוס, רק אציין כמה נקודות לטעמי; עיצוב העם על ידי מצוות ואיסורים נעשה בראש ובראשונה כדי לייחד אותו מהסביבה. גם מעצבי הדרך ידעו את גבולות הכוח שלהם עצמם, גם הם ידעו שיש דברים שיצטרכו לקבל כי לא יוכלו לשנות. את הדברים שנאלצו לקבל ביקשו לצבוע בצבע אחר, שונה, שיאפשר לעם להמשיך ולנהוג כפי שנהג בעבר וכפי שנוהגים העמים סביבו, אבל יהיה עם "טוויסט", עם שינוי, עם ייחודיות, כדי להבדיל את העם מהעמים האחרים.
ומכאן, סוף סוף פרשנות שנותנת הסבר שאני יכול לחיות איתו לגבי סיפור עקדת יצחק; פרופ' יונתן גרוסמן: "יש לזכור שאחת המגמות העיקריות של הסיפור שם הוא ביאור עולם הקורבנות כעולם שמחליף קורבן אדם. כלומר, הקרבת האיל "לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ" (בראשית כ"ב, יג)". במילים שלי: או קיי, תקריבו קורבנות, אבל מעכשיו לא קורבנות אדם, סבבה?
בתמונה: אמיר, שהוצל על ידי חוות החופש. בחוות החופש לא רק מצילים בעלי חיים מתעשיית המזון, אלא נותנים להם חיים של בריאות, שמחה ובעיקר של אהבה. מומלץ בחום, ממש ולגמרי, להגיע לסיור מודרך בחווה.
