"פרשת השבוע של ניר" - פרשת תְּצַוֶּה
פרשת תצוה היא פרשת השבוע השמינית בספר שמות, היא ממשיכה את העיסוק בהקמת המשכן, אך כאן המוקד עובר לאדם – לאהרון ולבניו. הפרשה מפרטת לפרטי פרטים את בגדי הכהונה, ובעיקר את בגדי הכהן הגדול – האפוד, החושן, המעיל, הציץ ועוד. הבגדים לא רק יוקרתיים; הם מבהירים לעין כל את ייחודו של הכהן ואת מעמדו. זוהי תצוגת תכלית של סמכות. ואולי זו בדיוק הנקודה: המקדש הוא לא רק מקום פולחן – הוא במה פוליטית.
הפרשנות הביקורתית למקרא מזהה בתורה מספר מקורות, ביניהם המקור הכהני (P) שמתמקד בפולחן, במשכן ובתפקיד הכהונה. נראה שפרשת תצווה היא אחת הפרשות המובהקות של מקור זה, שמטרתו הייתה לחזק את מעמד הכהונה ולבסס את הלגיטימציה שלה. פרשות המשכן נכתבו (או נערכו) בתקופה מאוחרת יחסית, כנראה בימי הבית השני או בממלכת יהודה, כאשר המקדש היה לב ליבה של החברה. הטקסט מעגן את המעמד של הכהנים לא רק כמשמרי הפולחן אלא כצמרת החברתית, הדתית והפוליטית. זה לא רק סיפור על קדושה – זו חוקה סמויה של זכויות יתר.
מעניין להשוות זאת לתופעה אוניברסלית כמעט בתרבויות העולם, שבה מעמד הכהונה מסומן באמצעות לבוש ייחודי, וכיצד סמלים דתיים מתפקדים גם כמערכות פוליטיות; החושן עם אבני החן המייצגות את שבטי ישראל, למשל, מסמל את תפקיד הכהן הגדול כמתווך בין העם לאלוהיו, אך גם כמי שנושא עליו את הכוח הפוליטי לייצג את כל השבטים. זוהי תפיסה דומה למוסד המלוכה בתרבויות רבות, שבה המלך נושא על גופו את סמלי האומה כולה.
הפילוסוף סלבוי ז'יז'ק הסביר שהכוח האמיתי של אידיאולוגיה טמון בסמלים שאנו מקבלים כ"טבעיים" מבלי לבחון אותם באופן ביקורתי. פרשת תצווה מלמדת אותנו שיעור חשוב על הקשר בין סמלים, כוח ופוליטיקה - שיעור שרלוונטי לא פחות בחברה המודרנית. בעידן שבו מופעי עוצמה עדיין מהדהדים בלב התרבות – מדים, חליפות, סמלי סטטוס. כמה אנחנו נשבים במראה החיצוני ומבלבלים אותו עם תוכן אמיתי? כמה מה"כהנים הגדולים" של תקופתנו הם בעיקר תלבושת מהודרת ריקה?
אולי זהו השיעור החשוב שאפשר לקחת מפרשת תצווה – לבחון את הסמלים סביבנו, ולהבין את הכוח הרב שהם מפעילים בחיינו האישיים והציבוריים, ולא לקבל שום דבר כ"טבעי".
