פרשת ואתחנן היא הפרשה השנייה בספר דברים, היא מתחילה בפרק ג', פסוק כ"ג ומסתיימת בפרק ז', פסוק י"א. הפרשה ממשיכה את נאומו הראשון של משה, המספר על תחנוניו (מכאן שם הפרשה "ואתחנן") ותפילותיו לאלוהים כדי שיאפשר לו להיכנס לארץ ישראל. למרות התחנונים והתפילות אלוהים עומד בפסיקתו כי משה לא ייכנס אל הארץ המובטחת.
בפסוקים האחרונים של הפרשה חוזר משה על תיאור בחירתו של אלוהים בבני ישראל מכל שאר העמים וכי עם ישראל הוא עם קדוש לאלוהים. לטעמי, אין תקלה גדולה מזו בהיסטוריה של עם ישראל.
אני דן רבות עם אבא שלי בעניין הזה ויש בינינו מחלוקת. "אבא", אני אומר, "זה נורא הקטע הזה שבכל קידוש אתה אומר "כי בנו בחרת ואותנו קידשת מכל העמים". "אם יש אלוהים", אני אומר לאבא שלי, "אין סיכוי שהוא בחר או קידש איזשהו עם או איזשהו איש על פני אחר. מעבר לזה", אני ממשיך בלהט, "זה מוביל להתנשאות, להתגזענות, ליהירות, למחשבה שאני טוב יותר, הרי אני קדוש יותר, מאיזשהו איש או עם אחר".
"אגיד לך מה אני חושב על זה", אבא שלי אומר לי בכל פעם מחדש, "עם סגולה ועם נבחר הן לא הגדרות שמעניקות זכות לעם ישראל", הוא מסביר, ואני כבר יודע מה הוא הולך להגיד, "עם סגולה ועם נבחר זהו חזון, זהו יעד, זוהי הדרך בה צריך ללכת כדי להיות ראוי להיות קדוש, כדי להיות ראוי להיות דוגמה מוסרית, כדי להיות ראוי להיות דוגמה ערכית, חברתית, ומעל לכל דוגמה אישית".
"ועוד משהו חשוב", אבא שלי אומר, "חזון הוא מגדלור אליו לעולם לא מגיעים. חזון הוא שלמות, הוא אידיאל, הוא השיא אליו אנחנו אמורים לכוון ולאורו לפעול ולחיות. לכן, לעולם לא נהיה עם סגולה, לעולם לא נהיה עם קדוש, כי זהו החזון. לשם אנחנו צריכים לשאוף – להיות ראויים לכך".
"אבא", אני אומר בכל פעם מחדש, "כמה עוד אנשים חושבים כמוך?". אני יודע תמיד שאני מסכים איתו, שהוא צודק, אבל אני לא יכול להתעלם מהרפש, מהגזענות, מתחושת העליונות היהודית ומהגועל ומהמבוכה הגדולה שתחושת העליונות היהודית יוצרת אצלי.
ואבא שלי ממשיך ומפרש את הדברים בדרך הערכית והמוסרית שלו ואני ממשיך לדעת שהוא צודק, מנסה ללכת בדרך החינוך הזו שלו, וממשיך לשאול אותו: "אבא, כמה עוד אנשים חושבים כמוך?"
בתמונה: גולנצ'יק בן 19, היום למעלה מ-80, המאמין שלעולם לא נהיה עם סגולה, אלא עלינו רק לשאוף להיות כזה, AKA אבא שלי