כמה מעציב הפספוס ההיסטורי של כותבי התורה שיכלו לקבוע רף מוסרי עליון שאסור לפגוע בחיות. בכלל. אף פעם. אבל לא היה להם השכל או האומץ, או שניהם.
פרשת ויקרא היא פרשת השבוע הראשונה בספר ויקרא, היא מתחילה בפרק א', פסוק א', ומסתיימת בפרק ה', פסוק כ"ו. הפרשה עוסקת בדיני הקורבנות שמקריבים במשכן ובבית המקדש ובדינים כלליים לכל עבודת הקורבנות. בזה אחר זה מפורטים:
דיני העולה: קורבן שנשרף כולו על המזבח, ואינו נאכל, קורבן עולה מן הבקר, קורבן עולה מן הצאן, קורבן עולה מן העוף, וקורבן הבא מן הצומח (בדרך כלל זהו קורבנו של העני); מנחת סולת, מנחת מאפה תנור, מנחת מחבת, מנחת מרחשת (סולת בלולה בשמן מטוגנת בסיר, בשמן עמוק). מכל המנחות האלו הנאפות, קומץ הכוהן מהן לאחר שפותת אותם לפתיתים ומקריב את הנקמץ על המזבח. יתר המנחה נאכלת לכוהנים.
אני מתבאס מאוד מהפספוס ההיסטורי של כותבי התורה שיכלו להגדיר פגיעה כלשהי בבעלי חיים כחטא ולהפוך את העם היהודי לעם טבעוני ע"פ ציווי אלוהי. איזה פספוס! על אחת כמה וכמה אם הפגיעה בחיות היא עבור הפיכתן לקורבן שאמור לכפר על חטאיי שלי. כי זה לא רק חטא, אלא גם מטופש לחלוטין.