top of page
חיפוש

רחל המשוררת

  • תמונת הסופר/ת: Nir Topper
    Nir Topper
  • לפני 22 שעות
  • זמן קריאה 3 דקות

היא מביטה אלינו מהארנק, מתוך שטר ה-20 שקלים, אך מאחורי המבט המצטנע של רחל בלובשטיין מסתתרת דרמה אנושית וציונית שאין שנייה לה. רחל לא נולדה לתוך החלוציות; היא צמחה בבית עמיד ברוסיה הצארית, בתם של איסר-לייב, חייל שגויס בכפייה בילדותו ושרד 25 שנות שירות בצבא הצאר והפך לסוחר יהלומים מצליח, וסופיה, אישה משכילה שהתכתבה עם לב טולסטוי. המטען הזה – שילוב של עקשנות הישרדותית מצד האב ועומק תרבותי מצד האם – הוא שעיצב את האישיות המורכבת של מי שתהפוך לאם המייסדת של השירה העברית המודרנית.


הסיפור של רחל בארץ ישראל התחיל בכלל בטעות מבורכת. ב-1909, בדרכה עם אחותה שושנה ללימודי המשך באיטליה — רחל ללימודי אמנות ושושנה לפילוסופיה — עצרה רחל בת ה-19 לביקור קצר בארץ. הביקור הזה הפך ל"מכת ברק" ששינתה את מסלול חייה לנצח. במקום לימודים באירופה, היא בחרה בפרדסי רחובות וביצעה מהלך לשוני מבריק ויוצא דופן: כדי לספוג עברית חיה ונקייה ממליצות גלותיות, היא בילתה בגני הילדים והאזינה לשיח הפעוטות — בדבריה שלה: "כך למדתי את העברית שלי." הבחירה הזו היא שהעניקה לשירתה את סגנונה השיחתי והצלול, שהפך אותה לכל כך נגישה ואהובה עד היום.


שנותיה ב"חוות העלמות", חוות הכשרה חקלאית לנשים שהוקמה בשנת 1911 בסמוך לחצר כנרת, על שפת הכינרת, על ידי חנה מייזל, היו תמצית האושר והמימוש העצמי שלה. רחל עבדה והוכשרה וחיה ב"חוות העלמות" כשנתיים, בשנים 1911–1913, שם, בין רעיית אווזים לעבודה בגן הירק, היא חוותה התעלות חלוצית בקרב חבורה קטנה של צעירים שראו בעמל האדמה ערך עליון, רוחני, יש שיגידו — דתי. בכינרת היא פגשה את מוריה הרוחניים, כמו א.ד. גורדון, ואת אהבותיה הגדולות, כמו זלמן שזר. הדימוי של הנערה בלבן הנוהגת להקת אווזים בשפת הכנרת הפך למיתוס, אך זהו מיתוס שנשען על עבודה פיזית קשה, יבלות בידיים וקדחת — מחיר ששילמה בגאווה על ה"חסד" שחשה באותם ימים.


הטרגדיה הגדולה של רחל החלה בגלות כפויה שהפרידה אותה מהארץ שכה אהבה. ב-1913 יצאה רחל לצרפת ללמוד אגרונומיה כדי להשתפר בעבודת האדמה. כשסיימה לימודיה ב-1914 ויצאה לבקר את משפחתה ברוסיה, פרצה מלחמת העולם הראשונה ומצאה את עצמה לכודה: כנתינה רוסית, היא נחשבה לנתינת "מדינת אויב" בעיני השלטון העות'מאני ששלט בארץ, ונאלצה להישאר ברוסיה. שם, כשטיפלה ולימדה בבית יתומים יהודי, נדבקה במחלת השחפת שתכריע אותה בהמשך. כשחזרה לבסוף לארץ ב-1919 על סיפון ה"רוסלאן" — האונייה שנחשבת לסמלה ולאייקון של העלייה השלישית ומכונה "המייפלאואר הארץ ישראלית" — היא מיהרה לדגניה א', אך המחלה הובילה לגירושה. ההחלטה לא נתקבלה בפורום מסודר של הקיבוץ, אלא מתוך יוזמתו הפרטית של אחד החברים שאמר לה: "את חולה ואנחנו בריאים." רגע זה נצרב בביוגרפיה הציונית כאחד האירועים המכאיבים והאכזריים ביותר — רחל, שנתנה את כל כולה למפעל ההתיישבותי, מצאה את עצמה מגורשת מהבית שהיה עבורה המולדת האמיתית בגלל מחלתה.


דווקא מתוך הבדידות המזהרת והצמצום הכפוי של "עולם הנמלה" בחדרים קטנים בירושלים ובתל אביב, פרצה היצירתיות של רחל במלוא עוזה. בצל השחפת והבידוד החברתי, היא כתבה את רוב שיריה על פתקאות קטנות. היא חוללה מהפכה ספרותית כשזנחה את הסגנון המליצי והכבד של תקופת התחייה לטובת שירה אישית, לירית ונוקבת שדיברה ישר אל הלב. כל שיר היה ניסיון לגשר על המרחק מהכנרת, כל מילה הייתה זעקה של געגוע לעבר המאושר שהפך ל"חלום".


בימיה האחרונים, כשהיא גוססת בבדידות בבית החולים "הדסה" בתל אביב, רחל הייתה רחוקה פיזית משפת הכנרת ומנופי הגליל שאהבה, אך רוחה נותרה שם. היא נפטרה ב-16 באפריל 1931, בגיל 40 בלבד, ועל פי בקשתה הכתובה בשיר "אם צו הגורל" נקברה בבית הקברות כנרת. מעטים המשוררים שזכו להפוך לפס הקול של אומה שלמה עוד בחייהם, ורחל עשתה זאת בלי פאר ועלילות גבורה, אלא דרך עץ שנטעו ידיה ושביל שכבשו רגליה — פשטות שהיא שיא העומק.


👈הצטרפו לאחד הערוצים (השקטים) שלי - חברה, תרבות והיסטוריה:


רחל לא הייתה רק "משוררת של צער", אלא לוחמת שעיצבה את השפה העברית המודרנית ואת האתוס החלוצי הנשי. היום, כשאנחנו מטיילים בחצר כנרת או קוראים את שיריה, אנחנו פוגשים אישה שלא ויתרה על זהותה ועל אהבתה לארץ, גם כשזו הכאיבה לה ביותר. מורשתה היא תזכורת לכך שהעמל, הגעגוע והיכולת "רק על עצמי לספר" הם החומרים מהם יכולה להיבנות תרבות חיה ובועטת.


תמונה 1 - רחל בלובשטיין, 1923


תמונה 2 - כתב היד המקורי של השיר "רק על עצמי", 1930. ארכיון מפלגת העבודה.

רַק עַל עַצְמִי לְסַפֵּר יָדַעְתִּי.

צַר עוֹלָמִי כְּעוֹלַם נְמָלָה,

גַּם מַשָּׂאִי עָמַסְתִּי כָּמוֹהָ

רַב וְכָבֵד מִכְּתֵפִי הַדַּלָּה.


גַּם אֶת דַּרְכִּי – כְּדַרְכָּהּ אֶל צַמֶּרֶת –

דֶּרֶך מַכְאוֹב וְדֶרֶךְ עָמָל,

יַד עֲנָקִים זְדוֹנָה וּבוֹטַחַת,

יַד מִתְבַּדַּחַת שָׂמָה לְאַל.


כָּל אָרְחוֹתַי הִלִּיז וְהִדְמִיע

פַּחַד טָמִיר מִיַּד עֲנָקִים.

לָמָּה קְרָאתֶם לִי, חוֹפֵי הַפֶּלֶא?

לָמָּה כְּזַבְתֶּם, אוֹרוֹת רְחוֹקִים?


תמונה 3 - מילות השיר גן נעול בכתב ידה של רחל המשוררת, 1928. ארכיון גנזים.

מִי אַתָּה? מַדּוּעַ יָד מוּשֶׁטֶת

לֹא פּוֹגֶשֶׁת יַד אָחוֹת?

וְעֵינַיִם אַךְ תַּמְתֵּנָּה רֶגַע

וְהִנֵה שָׁפְלוּ כְּבָר נְבוֹכוֹת.


גַּן נָעוּל. לֹא שְׁבִיל אֵלָיו, לֹא דֶרֶךְ.

גַּן נָעוּל – אָדָם.

הַאֵלֵךְ לִי? אוֹ אַכֶּה בַּסֶּלַע

עַד זוֹב דָּם?


👈הצטרפו לאחד הערוצים (השקטים) שלי - חברה, תרבות והיסטוריה:



תגובות

Comments
שיתוף המחשבות שלךהתגובה הראשונה יכולה להיות שלך.
bottom of page