מדינת סוריה הוקמה בשנת 1920 כממלכה הערבית של סוריה בהנהגת פייסל הראשון, והחזון הפאן-ערבי האזורי היה כי הממלכה תהיה ממלכה ערבית רחבה (ולא רק סורית) והיא תניף את דגל הלאומיות הערבית ("סוריה הגדולה" או "בלאד א-שאם").
הממלכה קרסה לאחר כמספר חודשים ויחד איתה קרס גם חזון הממלכה הערבית הגדולה. מי שנכנסה לואקום היתה צרפת, במסגרת המנדט הצרפתי באזור. סוריה הוגדרה כישות נפרדת וזוהי נקודה דרמטית בהסטוריה של המזרח התיכון; תיחום סוריה כישות נפרדת במרחב השאירה את הערבים שממערב לירדן לבד, בלי שייכות פוליטית ומדינית לשום גורם (תרמה לכך בריטניה כשניתקה בשנת 1921 את עבר הירדן המזרחי מתחום המנדט הבריטי והקימה ממזרח לירדן את "אמירות עבר הירדן" בראשות עבדאללה הראשון).
זו היתה הפעם הראשונה שהערבים שממערב לירדן הבינו שהם לא נכללים בשום ישות או תחת שום התארגנות פוליטית או מדינתית אחרת, ושהם נשארו לבד במערכה המדינית-פוליטית-אזורית החדשה. מסביבם; לבנון, סוריה, ירדן ומצרים, כבר התגבשו הישויות הפוליטיות המדינתיות, ורק הם, הערבים ממערב לירדן, נותרו לבד, בלי חזון ברור להגדרה עצמית, בניתוק מהעמים מסביב, עד אז. זה היה הזמן שהמודעות הפלסטינית החלה להתגבש.
סוריה הפכה למדינה עצמאית עם תום המנדט הצרפתי בשנת 1946 ונשלטה על ידי האליטה מתקופת המנדט. במהלך שנות ה-40 הוקמה מפלגת הבעת' בסוריה כתנועה חילונית, לאומנית סוציאליסטית ואנטי-מערבית. במקביל, נוצר חוסר אמון עממי כנגד האליטות השולטות במדינה, וכן מירמור מצד המיעוטים (דרוזים, עלווים, אסמאעילים) שלכאורה קופחו על ידי השלטונות.
בלילה שבין 7–8 במרץ, 1963 טנקים ויחידות צבאיות שהיו נאמנות להפיכה החלו לנוע לעבר דמשק. המורדים הצליחו להתשלט על בסיסי צבא ומתקנים קריטיים כמו סניף הדואר המרכזי, תחנת הרדיו ומטה משרד הביטחון. עד שעות הבוקר הסתיים כיבוש כלל מתקני הצבא והשלטון המרכזיים. במהלך העימותים נהרגו כ-820 איש.
מאוחר יותר, בשנת 1970, יעלה חאפז אל אסד לשלטון בסוריה, לאחר הפיכה שיבצע בתוך מפלגת הבעת'. חאפז אל אסד הוא אבא של בשאר אל אסד, שליט סוריה הנוכחי.
תמונה: דגל סוריה ודגל העם הפלסטיני.
