הפרדוקס של עכו: איך קבורה של עיר שלמה הצילה אותה ממוות?

האם ידעתם שמתחת לרגליים שלכם, כשאתם מטיילים בסמטאות העות'מאניות של עכו, שוכנת עיר שלמה נוספת, "ניו-יורק של ימי הביניים", שקפאה בזמן? עכו היא לא סתם עוד עיר עתיקה, אלא אנומליה עולמית נדירה: שתי ערים שלמות, הבנויות זו על גבי זו ביחס אנכי מושלם. למטה – המטרופולין הצלבני הגותי של המאה ה-13, בירת ממלכת ירושלים השנייה. למעלה – העיר המבוצרת של המאה ה-18 שבנו דאהר אל-עומר ואחמד אל-ג'זאר. אבל הסיפור המדהים באמת הוא לא רק קיומן של שתי הערים, אלא ההחלטה ההנדסית הגאונית והאכזרית שחיברה ביניהן.

במאה ה-18, השליט העות'מאני אחמד אל-ג'זאר פאשה רצה לבנות לעצמו מצודה אדירה וארמון שיתחרו בפאר של דמשק ואיסטנבול. הוא עמד בפני דילמה: ההריסות הצלבניות המסיביות הפריעו לבנייה, אך פינויין היה דורש מאמץ אדיר. המהנדסים של ג'זאר הגו פתרון פרגמטי ומבריק: במקום להרוס את האולמות הצלבניים הענקיים או לנסות לשקם אותם, הם פשוט מילאו אותם. אלפי טונות של עפר, חול ופסולת בניין נדחסו לתוך "אולם העמודים", הרפקטוריום ומנהרות הטמפלרים. המילוי הזה יצר "פלטפורמה" יציבה ומוצקה (פודיום), שעליה נבנתה העיר העות'מאנית החדשה. כך, המצודה והכלא המפורסם של עכו נבנו למעשה על גבם של אבירי העבר.

האירוניה ההיסטורית היא שדווקא פעולת ה"קבורה" הזו היא שהצילה את עכו הצלבנית מכליה. המילוי הדחוס יצר תמיכה סטטית שמנעה מהקמרונות העתיקים לקרוס ברעידות אדמה, וחשוב מכך – יצר סביבה אנאירובית (חסרת חמצן). בחושך המוחלט, מתחת לעפר, האבן המדייווואלית נשמרה בצורה מושלמת, מוגנת מפני הרוחות, הלחות והרס הזמן. בעוד שערים עתיקות אחרות נשדדו לאבני בניין, האוצרות האדריכליים של עכו נשמרו כקפסולת זמן בבטן האדמה, ממתינים לחשיפה שתגיע מאות שנים מאוחר יותר.

המבחן הגדול ביותר של "עיר השכבות" הזו הגיע באביב 1799, כשנפוליאון בונפרטה צר על חומות העיר. הגנרל הצרפתי הבלתי מנוצח נתקל בביצורים שחוזקו בזמן אמת על ידי יריבו ללימודים, המהנדס פיליפו, ועל ידי היועץ היהודי האגדי של ג'זאר, חיים פרחי. הכישלון של נפוליאון לפרוץ את חומות עכו לא רק שינה את פני המזרח התיכון, אלא הוכיח את עוצמתה של העיר המבוצרת שנבנתה על יסודות העבר. שיתוף הפעולה בין הצי הבריטי, הנחישות של ג'זאר והחוכמה של פרחי, יחד עם הביצורים האימתניים, שברו את חלומו של נפוליאון לכבוש את המזרח.

היום, כשאונסק"ו מכיר בעכו כאתר מורשת עולמית, אנחנו עדים לפלא של "הפרדה קונסטרוקטיבית". בזכות הנדסה מודרנית, העפר שהגן על העיר הצלבנית הוצא, ואנו יכולים ללכת באולמות האבירים הקרירים, בעוד העיר העות'מאנית ממשיכה "לרחף" ולחיות מעלינו. עכו מלמדת אותנו שיעור מרתק על היסטוריה: לפעמים, כדי לזכור ולשמר את העבר, צריך לדעת איך לבנות עליו, שכבה אחר שכבה, בסימביוזה מורכבת של חורבן ותקומה.

תמונה: הרפקטוריום שתקרתו עשויה קמרונות צולבים, אולמות האבירים, עכו