כשהיסטוריה, ארכיאולוגיה וגיאולוגיה מתנגשות
- Nir Topper
- לפני 18 שעות
- זמן קריאה 3 דקות
דמיינו שאתם עומדים בנקודה שבה אפשר להניח רגל אחת על הלוח האפריקאי (ישראל וסיני) ורגל שניה על הלוח הערבי (ירדן). זה לא תיאור מטאפורי, אלא מציאות פיזית בשטח. מצד עתרת (Vadum Iacob), הממוקם על גדות הירדן צפונית לכנרת, הוא לא רק אתר היסטורי, אלא "מעבדה טבעית" נדירה בקנה מידה עולמי. האתר יושב בדיוק, אבל בדיוק, על "העתק ערוץ הירדן" – חלק ממערכת השבר הסורי-אפריקאי. המיקום הייחודי הזה הופך אותו לאתר נדיר בעולם בו ניתן לראות במו עינינו את הכוחות האדירים שמזיזים את היבשות שלנו.
הסיפור מתחיל בדרמה אנושית בקיץ של שנת 1179. המלך הצלבני בלדווין הרביעי והטמפלרים בנו כאן מבצר אדיר כדי לשלוט על מעבר הירדן. המצביא המוסלמי צלאח א-דין, שהבין את הסכנה, הציע להם הון עתק כדי שיפסיקו, וכשסירבו – כבש את המקום, טבח במגינים והרס את המבצר עד היסוד. עבור ההיסטוריונים זו טרגדיה, אבל עבור הגיאולוגים זו מתנה: תאריך החורבן (30 באוגוסט 1179) קבע "זמן אפס" מושלם. אנחנו יודעים בוודאות שכל סדק ותזוזה בחומות קרו אחרי התאריך הזה.
וכאן מגיע הדבר המדהים שרואים בשטח: חומות המבצר חצויות ומוסטות בצורה שלא ניתן לטעות בה. החלק המזרחי של החומה "ברח" צפונה ביחס לחלק המערבי. המדידות המדויקות מראות הסטה של 2.1 מטרים בדיוק. העדות המצמררת ביותר היא אבן גזית אחת, "הבלוק של הסתת", שסותתה במיוחד לפינת החומה. קו השבר חצה אותה לשניים כמו סכין חמאה, והזיז את החצאים זה מזה. זו עדות דוממת ואלימה לכוחן של שתי רעידות אדמה גדולות: האחת בשנת 1202 והשנייה ב-1759.
המחקר הארכיאו-סייסמולוגי באתר הצליח לעשות מה שמעט מאוד מחקרים מצליחים: לשחזר את "זירת הפשע" הגיאולוגית. החוקרים גילו שרעידת האדמה של 1202 הייתה כה חזקה (מגניטודה מוערכת של 7.6), שהקרקע זזה במהירות מטורפת של כ-3 מטרים לשנייה (!), ויצרה את רוב ההסטה שאנו רואים (1.6 מ'). הרעידה של 1759 השלימה את חצי המטר הנותר. שכבות קדומות יותר באתר, מתקופת הברזל ומהתקופה ההלניסטית (שתווארכה במדויק בזכות מטמון מטבעות נדיר), מראות שהאדמה זזה כאן בסך כולל של כ-6 מטרים ב-3,000 השנים האחרונות.
אבל מצד עתרת הוא לא רק סיפור על העבר, הוא תמרור אזהרה לעתיד. המחקרים העדכניים ביותר (2023-2025) מגדירים את המקטע הזה של השבר כ"נעול" (Locked). בניגוד לאזורים אחרים שמשחררים לחץ ב"זחילה" איטית, כאן האנרגיה רק מצטברת. הפעם האחרונה שהאדמה כאן זזה הייתה ברעידת צפת ב-1837. המשמעות היא שיש לנו "גרעון החלקה" של כמעט 200 שנה, או במילים אחרות: קפיץ דרוך שממתין להשתחרר בעוצמה שעלולה להגיע למגניטודה של 7.5.
👈הצטרפו לערוץ הוואטסאפ (השקט) שלי - חברה, תרבות והיסטוריה:
למרבה האירוניה, ההיסטוריה של ההרס באתר הזה קיבלה תפנית מודרנית וכואבת בנובמבר 2024. במהלך מלחמת "חרבות ברזל", טיל שנורה מלבנון פגע פגיעה ישירה במבצר, והרס פינה עתיקה ששרדה מאות שנים. רסיסי המתכת של 2024 התערבבו עם אבני הגזית של 1179, תזכורת מצמררת לכך שהמורשת שלנו נמצאת בסיכון תמידי – הן מידי כוחות הטבע והן מידי האדם.
מצד עתרת הוא הרבה יותר מערימת אבנים עתיקה. הוא המקום שבו הגיאולוגיה פוגשת את ההיסטוריה, והפיזיקה פוגשת את הארכיאולוגיה. זהו מקום, מהמקומות הנדירים בעולם, שבהם אפשר לראות בעיניים, לגעת באבן, ולהבין את הדינמיקה של הפלנטה שלנו. אם אתם מחפשים טיול שמשלב נוף, היסטוריה ומדע בצורה הכי מוחשית שיש – סעו לשם, עמדו מול החומה השבורה, וזיכרו: מתחת לרגליים שלכם, העולם אף פעם לא באמת עומד במקום.
תמונה 1: השבר הוא תוצאה של תנועה אופקית של שני לוחות סלע ענקיים; הלוח הערבי נע צפונה, גם לוח סיני נע צפונה אבל בקצב איטי הרבה יותר. תנועה זו מתבטאת ברעידות אדמה המתרחשות אחת לכמה עשורים או מאות שנים על פני מיליוני שנים. בנקודות שבהן נפגשים הלוחות נוצרות גבעות או אפילו רכסי הרים גבוהים, למשל החרמון. גבעת עתרת, מעל אפיק הירדן, היא נקודת מפגש כזו.
מקור התמונה: אריה בר (מומלץ לבקר באתר שלו!) - https://ariebar.com
תמונות 2,3: חלק הגבעה הנמצא מתחת לקיר המערבי הוסט דרומה עקב רעידות אדמה חוזרות ונשנות. החומה המזרחית זזה צפונה. מקור התמונות: ניר טופר.
תמונה 4: המאה ה-2 לפנה"ס - רעידת אדמה החריבה את היישוב ההלניסטי והזיזה את הקירות במזרח צפונה ובמערב דרומה.
1179-1178 - מצד עתרת נבנה בידי הצלבנים ונהרס בידי המוסלמים.
1202 - רעידת אדמה עזה הזיזה את חלקו המזרחי של המצד ההרוס 1.6 מ' צפונה, יחסית לחלקו המערבי.
התקופה העות'מאנית - מסגד נבנה על חורבות המצד.
1759 - רעידת אדמה עזה הזיחה בעוד כחצי מטר את קירות המסגד ואת כל שכבות התל שמתחתיו.
מקור התמונה: המודל הנמצא באתר. צילום: ניר טופר.
תמונה 5: מיקום געבת מצד על המפה
👈הצטרפו לערוץ הוואטסאפ (השקט) שלי - חברה, תרבות והיסטוריה:
תגובות