קצר: "משהו ב-משהו". והפעם: בתי מחסה ב-הרובע היהודי של המאה ה-19

Nir Topper
לפני 3 שעות
זמן קריאה 3 דקות

הרובע היהודי בעיר העתיקה של ירושלים במאה ה-19 היה דומה בקשיי החיים לשאר חלקי העיר באותה התקופה: עוני מרוד, צפיפות אוכלוסין קשה ותנאי תברואה ירודים תחת שלטון עות'מאני דועך. תושבי הרובע נשארו בתוך החומות בשל זיקה דתית עמוקה, חשש ביטחוני מהמרחב הפתוח ותלות כלכלית רבה בכספי ה"חלוקה" הקהילתיים. סביב שנת 1880, אוכלוסיית ירושלים כולה — כולל השכונות החדשות שהחלו לצמוח מחוץ לחומות מאמצע המאה — הוערכה בכ-30,000 עד 40,000 נפש, מהם כ-17,000 יהודים, כ-8,000 מוסלמים וכ-6,000 נוצרים וארמנים, כאשר רוב היהודים עדיין התגוררו בתוך החומות. לשם השוואה, בעיר העתיקה חיים כיום כ-35,000 תושבים בסך הכל: כ-27,000 מוסלמים, כ-5,000 נוצרים וארמנים, וכ-3,000 יהודים.

בתוך המציאות הדחוסה והמורכבת הזו, בולט מתחם "בתי מחסה" כאחד המפעלים החברתיים והארכיטקטוניים המרשימים ביותר של התקופה. התוכנית להקמת המתחם הוגתה בשנת 1857 על ידי כולל הו"ד (ראשי תיבות של: הולנד ודויטשלנד), והבנייה החלה בשנת 1860 ונמשכה כשלושה עשורים. מטרת המיזם הייתה לספק פתרון דיור מכובד לעניי העיר ולתלמידי חכמים שלא יכלו לעמוד בנטל שכר הדירה שהאמיר בתוך החומות. בניגוד לבנייה המאולתרת שאפיינה את מרבית סמטאות הרובע, בתי מחסה נבנו כפרויקט מתוכנן היטב שכלל דירות משפחתיות מרווחות יחסית, בנות שני חדרים ומטבח פרטי – מותרות של ממש באותם ימים שבהם משפחות שלמות הצטופפו בחדר יחיד. רוב הדירות הוענקו בחינם למשפחות נזקקות ולתלמידי חכמים לתקופה קצובה של שלוש שנים, בהתאם לנוהג המקובל אז של תשלום שכר דירה מראש לתקופה כזו, ואחרות הושכרו בשכירות סמלית. הדירות חולקו בהגרלה, שליש לבני כולל הו"ד, שליש לבני הונגריה ושליש לעניי כלל ישראל. רמת החיים במתחם, שהתאפיינה באוורור תקין ובאור יום בשפע, נחשבה גבוהה ביחס למקובל בירושלים של המאה ה-19, והדיירים שזכו להתיישב בו נחשבו לבני מזל.

אחד היתרונות הדרמטיים של המקום טמון ב"כיכר בתי מחסה" – אחת הרחבות הגדולות ביותר ברובע היהודי. בעוד שאר תושבי הרובע הצטופפו בסמטאות אפלות ובחצרות פנימיות חנוקות, זכו דיירי בתי מחסה למרחב ציבורי פתוח שאפשר נשימה, פשוטו כמשמעו. בשנת 1871, בזכות תרומתו הנדיבה של הברון קרל וילהלם (שמעון) רוטשילד מפרנקפורט, שכונה "הברון הצדיק", הורחב המתחם והוקם בית רוטשילד המרשים – ובכך שיקף את מעורבותה של יהדות אירופה בשיפור תנאי החיים בירושלים. סמל משפחת רוטשילד, המופיע לעיתים קרובות על מבנים ומוסדות שנתמכו על ידי המשפחה, נמצא על חזית בית רוטשילד.

המתחם שימש גם כמעוז האחרון של מגיני הרובע היהודי במלחמת העצמאות ב-1948. ב-28 במאי 1948 נחתם הסכם הכניעה מול הלגיון הירדני, ותושבי הרובע האחרונים והמגינים המותשים התרכזו ברחבת בתי מחסה. על פי תנאי הכניעה, הנשים, הילדים והפצועים פונו לעיר החדשה באמצעות הצלב האדום, ואילו כל הגברים הכשירים נלקחו לשבי בירדן — ובהם לא רק הלוחמים, שרק כעשרים מהם נותרו בריאים, אלא גם למעלה ממאתיים אזרחים. רגעים אלו הפכו את הכיכר לסמל של סוף פרק היסטורי ועמידה עיקשת עד הרגע האחרון.

---

----

תמונה 1 - שער הכניסה לכיכר בתי מחסה. הכתובת: בתי מחסה לעניים בהר ציון תוב ("תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ אָמֵן". לעתים נכתב גם: תותבב"א) - נוסח ברכה המצורף להזכרת שמה של ירושלים וכן שמותיהן של שאר ערי הקודש העתיקות בארץ ישראל, חברון, צפת וטבריה.

תמנה 2 - כיכר בתי מחסה ובית רוטשילד.

תמונה 3 - סמל משפחת רוטשילד בחזית בית רוטשילד בבתי מחסה (באדיבות יונתן לוקימסון) - מקור: eyaldavidson.co.il הסמל מציג יד אוחזת באגודה של חמישה חצים, המייצגים את חמשת בניו של מאיר אנשל רוטשילד, אשר הקימו את ענפי הבנקאות של המשפחה בחמש ערים שונות באירופה. היד האוחזת בחצים מסמלת אחדות, שיתוף פעולה וכוח מאוחד ("האחווה"), כפי שהתבטא בנאמנותם זה לזה ולערכי המשפחה.