הסטארט-אפ של הנגב הביזנטי: איך הפך המדבר הצחיח למעצמת יין עולמית?

האם אתם מסוגלים לדמיין את הנגב, אזור צחיח עם פחות מ-100 מ"מ גשם בשנה, כמרכז חקלאי שוקק שמייצא מוצרי יוקרה לכל רחבי אירופה? זה נשמע כמו מדע בדיוני, אבל במאות ה-4 עד ה-7 לספירה, הנגב היה ה"עמק הסיליקון" של החקלאות העתיקה. הערים עבדת, שבטה וניצנה לא היו נקודות יישוב הישרדותיות, אלא מרכזים אורבניים עשירים שהתבססו על תעשייה משגשגת: יין. מחקרים ארכיאולוגיים וגנטיים חדשניים חושפים כיצד הצליחו תושבי הנגב לנצח את האקלים וליצור אימפריה כלכלית בלב השממה, תוך ניצול תנאים גיאו-פוליטיים ייחודיים של האימפריה הביזנטית.

הסוד להצלחה היה הנדסת מים גאונית שיצרה בפועל "גשם מלאכותי". החקלאים הביזנטים הבינו את ההידרולוגיה המקומית ופיתחו שיטה של איסוף מי נגר ביחס של כ-1:20 – על כל דונם כרם, הוקצו כ-20 דונם של מדרונות לאיסוף גשמים. כך, החלקות המעובדות קיבלו כמות מים המקבילה לאזורים גשומים באירופה. כדי להעשיר את קרקע הלס המדברית, הם בנו מגדלי יונים (קולומבריומים) תעשייתיים, לא רק למאכל, אלא בעיקר כדי להפיק זבל יונים עשיר בחנקן לדישון הגפנים. זו הייתה מערכת אקולוגית סגורה ומתוחכמת שאפשרה חקלאות אינטנסיבית בתנאי קיצון.

ומה היה המוצר? "יין עזה" (Vinum Gazetum). בדיקות DNA עתיק של חרצנים שנמצאו באשפתות של ערי הנגב גילו כי מדובר היה ביין לבן ומתוק, בעל אחוזי אלכוהול גבוהים שסייעו בשימורו. היין הזה היה מותג-על בעולם העתיק, סמל סטטוס שהגיע לשולחנות מלכים בצרפת (גאליה), לבריטניה ולקונסטנטינופול. כדי לשנע אותו, פותחו "קנקני עזה" – כלי חרס בעלי צורת טורפדו ייחודית, שאפשרה דחיסה יעילה בבטן ספינות משא. שיירות גמלים הובילו את היין מהיקבים בנגב לנמלי עזה ואשקלון, ומשם הוא הופץ לכל אגן הים התיכון, כשהוא מתחרה ביוקרתו ביינות הטובים ביותר של התקופה.

אבל כמו בכל דרמה טובה, הסוף היה מפתיע וטרגי. בניגוד לדעה הרווחת, תעשיית היין לא קרסה בגלל הכיבוש המוסלמי במאה ה-7, אלא כמעט מאה שנים קודם לכן. החוקרים מצביעים על "סערה מושלמת" באמצע המאה ה-6: שילוב קטלני של משבר אקלים עולמי (עידן הקרח הקטן של שלהי העת העתיקה - LALIA), שגרם ככל הנראה לבצורות או שיטפונות הרסניים, יחד עם מגיפת הדבר היוסטיניאנית שקטלה את הצרכנים באירופה וצמצמה את השווקים. הכלכלה הגלובלית של הנגב, שהייתה תלויה במוצר אחד (מונוקולטורה) ובשווקים רחוקים, לא עמדה בזעזוע.

הסיפור של ייצור היין בנגב הוא שיעור מאלף על יכולת המצאה אנושית, אך גם תמרור אזהרה על שבריריותה של גלובליזציה. הוא מלמד אותנו כיצד חברה משגשגת יכולה להגיע לשיאים אדירים באמצעות טכנולוגיה ומסחר, אך גם כמה מהר היא עלולה לקרוס כאשר התנאים הסביבתיים והכלכליים משתנים בקיצוניות. כשאתם מטיילים היום בין עתיקות שבטה או עבדת, אתם לא רואים רק אבנים יפות, אלא עדות אילמת לאימפריה כלכלית אדירה שפרחה כנגד כל הסיכויים – ונעלמה.

תמונה: קנקן עזה, מאוסף החוג לארכאולוגיה, אוניברסיטת חיפה. בתמונה מוצג טיפוס 4.

מקור תמונה: https://commons.wikimedia.org/wiki/File:Gaza_Jar.jpg