מגדלי השעון לא עזרו לאימפריה - הזמן המשיך אבל היא קרסה

Nir Topper
לפני 16 שעות
זמן קריאה 3 דקות

מגדל השעון ביפו - מדוע הוא שם? לא מדובר רק בפריט אדריכלי יפה, אלא בחלק מפרויקט פוליטי שאפתני במזרח התיכון המודרני. בשלהי המאה ה-19, הסולטאן העות’מאני, עבדול חמיד השני שהפך לשליט האימפריה העות'מאנית באוגוסט 1876, רצה להנכיח ברוב פאר, ובעיקר בסימן של קידמה, את שנת ה-25 לשלטונו. פרויקט הקמתם של 144 מגדלי שעון ברחבי האימפריה העות'מאנית, שהגיע לשיאו בשנת 1900 (שנת חצי היובל לשלטונו), היתה הדרך שלו לסנכרן את המזרח עם הקצב של המערב ולהכריז על ריבונותו בכל כיכר עיר מרכזית.

המהפכה הזו לא הייתה רק טכנולוגית, היא הייתה תרבותית. עד אז, העולם האסלאמי חי לפי זמן ה"אלא-טורקה" (Alla Turca Time) – יממה שמתחילה מחדש בכל שקיעה ודורשת כיוון יומי של השעונים. מולו התייצב זמן ה"אלאפרנגה", בפי העות’מאנים, ( Alla Franga Time) האירופי, המבוסס על חצות הלילה ודיוק של רכבות וטלגרף. המגדלים שהקים הסולטאן הציגו לעיתים קרובות את שתי מערכות הזמן במקביל, כגשר בין מסורת דתית למודרניזציה תעשייתית. בירושלים, למשל, לוחות השעון שפנו למזרח ולמערב הראו זמן מערבי, בעוד אלו שפנו לצפון ולדרום הראו את הזמן המסורתי (מגדל השעון בירושלים כבר לא קיים).

בארץ ישראל הוקמו שבעה מגדלים כאלו: יפו, ירושלים, עכו, חיפה, צפת, שכם ונצרת – כל אחת מהן קיבלה "לב פועם" משלה (יש מחלוקת במחקר לגבי מגדל השעון בנצרת, האם משתייך לקבוצה). המגדל ביפו, המוכר לנו כל כך, הוא סיפור יוצא דופן של שיתוף פעולה מקומי: הוא הוקם במימון תרומות של תושבי העיר, ערבים ויהודים כאחד, ביוזמתו של איש העסקים יוסף ביי (בק) מויאל, ועם שעונים שבנה השען היהודי מוריץ שיינברג. זוהי עדות מרגשת לרגע בהיסטוריה שבו המודרניזציה איחדה בין קהילות.

אך לא כל המגדלים שרדו. המגדל שהוקם מעל שער יפו בירושלים בשנת 1907 נפל קורבן למאבק אידיאולוגי אחר. בשנת 1922, המושל הבריטי רונלד סטורס הורה על הריסתו בטענה שהוא פוגע באסתטיקה ההיסטורית של החומות. הבריטים רצו לראות בירושלים עיר "תנ"כית" ועתיקה וניתנה ההנחיה להסיר כל מבנה שנבנה בצמוד לחומה, וכך הוסר גם מגדל השעון המודרני של הסולטאן. הריסתו לא הייתה רק עניין של טעם, יש הרואים בכך גם הצהרה של שלטון חדש המבקש למחוק את עקבות קודמו.

הסולטאן עבדול חמיד השני היה אמן של "עוצמה רכה". הוא השתמש באדריכלות ובצילום כדי להילחם בדימוי של האימפריה כ"איש החולה של אירופה". באוסף התצלומים העצום שהעניק במתנה לספריית הקונגרס בוושינגטון (1893/4) וגם למוזיאון הבריטי (כיום הספרייה הבריטית) — אוסף כמעט זהה לשניהם, היו 1,819 תצלומים שהציגו בגאווה בתי חולים, בתי ספר ומפעלים. מגדלי השעון היו הגרסה האדריכלית של התעמולה הזו – הם נועדו לומר לעולם: "אנחנו כאן, אנחנו מדויקים, ואנחנו חלק מהעתיד".

👈הצטרפו לאחד הערוצים (השקטים) שלי - חברה, תרבות והיסטוריה:

Telegram: https://t.me/nirtopper

Whatsapp: https://whatsapp.com/channel/0029VbBAHb54yltQo5wQTd0z

היום, כשאנחנו חולפים על פני המגדלים בחיפה, בעכו או בצפת, אנחנו רואים הרבה מעבר לאבן וכורכר. אנחנו רואים את המאבק על הגדרת הזמן, את הניסיון הנואש והמרהיב לשמר אימפריה דועכת דרך קידמה, ואת היסודות של הערים המודרניות שלנו. המגדלים הללו הם "קפסולות זמן" אמיתיות ששרדו את קריסת האימפריה האדירה בת 400 השנים.

בפעם הבאה שאתם מטיילים בכיכר השעון, הרימו מבט. השעון הזה לא רק מראה מה השעה; הוא מספר סיפור של תקופה של שינויים עולמיים אדירים.

תמונה 1 - מגדל השעון בירושלים, צמוד לשער יפו, תחילת המאה ה-20, טרם פורק ע"י הבריטים.