מה היה קורה עם איראן היתה גרעינית - ניתוח אסטרטגי השוואתי בין משבר הטילים בקובה 1962 לבין העימות עם איראן 2025

מבוא: על סף תהום

ההיסטוריה אינה חוזרת על עצמה, אך היא מהדהדת. אני בוחן כאן שתי נקודות זמן קריטיות שבהן העולם עמד על סף עימות רחב היקף, בהפרש של יותר מ-60 שנה. המשבר הראשון, משבר הטילים בקובה באוקטובר 1962, הרגע שבו האנושות התקרבה יותר מאי פעם להשמדה עצמית. המשבר השני, העימות המתרחש ביוני 2025 בין ישראל ואיראן, אשר לתוכו נשאבת ארצות הברית, המציג פרדיגמה חדשה ומורכבת: פעולה צבאית מונעת נגד מדינת סף גרעינית.

הכוונה העיקרית שלי היא לטעון כי ההבדל המכונן בין שני המשברים טמון באופי ההרתעה, ואם העימות בין ישראל לאיראן לא היה מתקיים עכשיו ואיראן היתה ממשיכה ומצליחה בפיתוח נשק גרעיני, העולם כולו היה עומד מול מציאות בלתי נתפשית בו משטר איסלאמי שיעי פונדומנטליסטי, אכזרי כלפי אזרחיו, וחסר פשרות לחלוטין מול כל מי שעלול לסכן את הישרדותו, היה במצב של חסינות מוחלטת וחופשי לעשות ככל העולה על דעתו (הפונדומנטליסטית!).

חלק I: משבר הטילים בקובה - אנטומיה של עימות גרעיני

באוקטובר 1962, העולם עמד על סף שואה גרעינית לאחר שמטוס ריגול אמריקאי גילה בסיסי טילים גרעיניים סובייטיים בקובה. המהלך הסובייטי, בהנהגת ניקיטה חרושצ'וב, לא נולד בחלל ריק; הוא היה תגובה ישירה לפריסת טילים גרעיניים אמריקאיים בטורקיה, שסיכנו את לב ברית המועצות. הצבת הטילים בקובה נועדה לתקן את חוסר האיזון האסטרטגי, להגן על משטרו של פידל קסטרו מפני פלישה אמריקאית נוספת, ולבחון את נחישותו של הנשיא הצעיר ג'ון פ. קנדי. הגילוי הציב איום קיומי מיידי על ארצות הברית, עם פוטנציאל למותם של 80 מיליון אמריקאים וקיצור דרמטי של זמן התגובה למתקפה.

עם גילוי הטילים, התכנסה בחשאי קבוצת יועצים בכירים (EXCOMM) שדנה בדרכי תגובה. הדיונים חשפו פילוג עמוק בין ה"ניצים", שדחפו לתקיפה אווירית מיידית ופלישה לקובה, לבין ה"יונים", שחששו מהסלמה בלתי נשלטת למלחמה גרעינית כוללת. תחת צילה המאיים של דוקטרינת "ההשמדה ההדדית המובטחת" (MAD), שבה כל עימות היה עלול להוביל לחורבן הדדי, בחר הנשיא קנדי בדרך ביניים מתוחכמת: הטלת "סגר" ימי על קובה. מהלך זה היה תקיף מספיק כדי לאותת על נחישות, אך לא היווה אקט מלחמתי בלתי הפיך. הוא העביר את נטל ההחלטה הבאה למוסקבה וקנה זמן יקר למשא ומתן, תוך שהמטרה העליונה משתנה מ"פינוי הטילים" ל"מניעת מלחמה".

פתרון המשבר הושג באמצעות שילוב של לחץ פומבי ודיפלומטיה חשאית. בעוד העולם צפה בברית המועצות מסכימה להסיר את הטילים בתמורה להתחייבות אמריקאית פומבית שלא לפלוש לקובה, מאחורי הקלעים נרקמה עסקה מכרעת נוספת. התובע הכללי, רוברט קנדי, העביר בחשאי לשגריר הסובייטי הבטחה שהטילים האמריקאיים מטורקיה – הסיבה המקורית לפרוץ המשבר – יפונו גם הם בתוך מספר חודשים. עסקה סודית זו סיפקה לחרושצ'וב "גשר של זהב" שאיפשר לו לסגת מהעימות תוך שמירה על כבודו. היא המחישה עיקרון יסוד בניהול משברים בין מעצמות: היכולת לספק ליריב יציאת חירום המונעת השפלה פומבית ומונעת תגובת נגד קטסטרופלית.

חלק II: העימות עם איראן - פרדיגמה חדשה של מכת מנע

העימות של 2025 מתרחש במציאות אסטרטגית שונה לחלוטין מזו של 1962. הדוקטרינה של איראן שלאחר המהפכה מכירה בנחיתותה הצבאית הקונבנציונלית מול ארה"ב וישראל. בתגובה, טהראן פיתחה אסטרטגיה מתוחכמת של לוחמה א-סימטרית, הבנויה על שלושה עמודי תווך:  

טילים בליסטיים וכטב"מים: איראן בנתה ארסנל עצום ומגוון של טילים בליסטיים וכלי טיס בלתי מאוישים (כטב"מים) המסוגלים לפגוע במטרות בכל רחבי האזור, כולל ישראל. יכולת זו מספקת לה הרתעה ויכולת תקיפה ישירה הנשלטת על ידי המדינה.  

רשת השלוחים ("טבעת האש"): איראן טיפחה רשת של כוחות פרוקסי נאמנים – ובראשם חזבאללה בלבנון, החות'ים בתימן, מיליציות שונות בעיראק ובסוריה, וחמאס והג'יהאד האסלאמי בעזה. רשת זו הקיפה את ישראל ואיימה על אינטרסים אמריקאיים באזור. היא איפשרה לאיראן להקרין עוצמה, לנהל מלחמה באמצעות שליח, ולשמור על "הכחשה סבירה" (plausible deniability).  

השאיפה הגרעינית: זוהי פוליסת הביטוח האולטימטיבית. החתירה לנשק גרעיני היא הנדבך האסטרטגי העליון של הדוקטרינה האיראנית, ומטרתה להרתיע מפני מתקפה ישירה שמטרתה שינוי משטר.  

מנגד, תפיסת הביטחון של ישראל מוגדרת על ידי הציווי הקיומי למנוע מכל מעצמה עוינת באזור להשיג נשק גרעיני. "מבצע עם כלביא" הוא הביטוי האולטימטיבי של דוקטרינה זו, הידועה גם כ"דוקטרינת בגין". המבצע מבוסס על מידע מודיעיני לפיו איראן הגיעה ל"נקודת אל-חזור" בדרכה לפצצה , והתאפשר בזכות חלון הזדמנויות גיאופוליטי ייחודי.  

תפקידה של ארה"ב בעימות זה הוא רב-ממדי: היא מספקת לישראל מטרייה דיפלומטית חיונית, מודיעין, ו"רכבת אווירית" לוגיסטית של חימושים. חשוב מכך, ארה"ב שוקלת התערבות ישירה, ומקרבת לאזור נכסים אסטרטגיים כמו מפציצי B-2 ו-B-52 וקבוצות תקיפה של נושאות מטוסים. זאת, מכיוון שרק לארה"ב יש את החימוש המיוחד (כמו פצצות חודרות בונקרים) המסוגל להשמיד את מתקני הגרעין המבוצרים ביותר של איראן, כמו מתקן פורדו, הקבור עמוק בתוך הר.

החישוב של תקיפה טרום-גרעינית -

איראן ב-2025 היא "מדינת סף" גרעינית. היא מחזיקה באורניום מועשר (כמות המספיקה למספר פצצות ברמת העשרה של 60%, שניתן להסב לרמה צבאית של 90% בתוך שבועות), בטכנולוגיה (צנטריפוגות מתקדמות), ובידע הנדרש לבניית נשק, אך טרם ביצעה את הצעד הסופי של הרכבה וניסוי. מצב זה יוצר תמריץ "להשתמש או לאבד" (use it or lose it) רב עוצמה עבור ישראל וארה"ב. המתנה נוספת עלולה להוביל לעימות מול איראן גרעינית, תרחיש המוגדר כבלתי קביל.  

מטרת התקיפה ב-2025 שונה מהותית ממטרת הסגר ב-1962. מטרתו של קנדי הייתה התנהגותית: לגרום לחרושצ'וב להסיר את הטילים. המטרה ב-2025 היא פיזית: להשמיד את יכולת התוכנית. מטרה "חיסולית" זו הופכת את העימות לאלים יותר מיסודו ופחות פתוח להסדר במשא ומתן. ב-1962, הטילים היו כלי פוליטי שניתן היה להזיז. ב-2025, הידע והתשתית הגרעיניים הם האיום. אי אפשר "להסיר" ידע. הפתרון הצבאי היחיד הוא השמדה פיזית. מנקודת מבטה של איראן, התקיפה אינה מהלך מיקוח אלא מתקפה קיומית על הנכס האסטרטגי החשוב ביותר שלה. לכן, תגובתה היתה צפויה להיות ממוסגרת לא כמשא ומתן, אלא כמלחמה על הישרדות המשטר, המצדיקה צעדי תגובה קיצוניים שאחרת היו נחשבים בלתי רציונליים.  

איראן הגיבה בשיגור מטחים מסיביים של טילים בליסטיים וכטב"מים ישירות לעבר מרכזי אוכלוסייה ומטרות אסטרטגיות בישראל, המטרה היא להציף ולהכריע את מערכות ההגנה האווירית הרב-שכבתית של ישראל באמצעות כמות עצומה של איומים בו-זמנית.  

לפני חיסול היכולת הצבאית של חמאס ושל החזבאללה על ידי ישראל ולפני ההכרזה של המליציות השיעיות בעיראק שהן לא תצטרפנה ללחימה מול ישראל, החשש הגדול ביותר היתה הפעלתם של אותם השלוחים: שחרור הרסן של הרשת האזורית כולה. התרחיש המפחיד ביותר היה: חזבאללה משגר את ארסנל 150,000 הרקטות שלו לעבר צפון ישראל, החות'ים תוקפים את נתיבי השיט, חמאס יורה טילים ורקטות מרצועת עזה ומיליציות תוקפות בסיסים אמריקאיים בעיראק ובסוריה.

ה"אופציה הגרעינית" הכלכלית: מצרי הורמוז: הנשק החזק ביותר של איראן הוא מיקומה הגיאוגרפי על מצרי הורמוז, נקודת המעבר של כ-20% מאספקת הנפט העולמית היומית ונפח עצום של סחר עולמי. סגירה או אפילו איום אמין על סגירת המצרים יציתו משבר כלכלי עולמי. מחירי הנפט עלולים לזנק מעל 150 דולר לחבית, האינפלציה העולמית תרקיע שחקים, ושרשראות האספקה יקרסו. זוהי הגרסה האיראנית של MAD: "שיבוש הדדי מובטח" (Mutually Assured Disruption). זהו מהלך התאבדותי, שכן הוא ישתק את כלכלת איראן עצמה ויגרור תגובה צבאית בינלאומית מסיבית, אך הוא נותר איום רב עוצמה בתרחיש של מלחמה על הישרדות המשטר.  

ההשלכות הכלכליות של מתקפה והסלמה שתבוא בעקבותיה יהיו הרסניות, גם ללא סגירת מצרי הורמוז. כלכלת איראן, השברירית ממילא עקב הסנקציות, צפויה לקרוס. הכלכלה הישראלית תסבול מתנודתיות חריפה בשווקים, הקפאת השקעות זרות, והוצאות ביטחון אדירות, שעלולות להגיע לעשרות מיליארדי שקלים.  

חלק III: איך היה נראה העולם עם איראן גרעינית

איראן גרעינית אינה עוד תרחיש היפותטי, אלא מציאות חדשה ומסויטת שהייתה משנה את פני המזרח התיכון והעולם כולו. חסינות גרעינית הייתה מעניקה למשטר האייתוללות חופש פעולה מוחלט לקדם את חזונו המהפכני-שיעי הקיצוני, ללא חשש מתגובה צבאית שתסכן את הישרדותו. התנהלותה של איראן עד היום, גם ללא נשק גרעיני, מספקת הצצה מפחידה לעתיד זה. המשטר הוכיח שוב ושוב את נכונותו להשתמש באלימות ובטרור חסרי גבולות באמצעות רשת שלוחיו – מחזבאללה בלבנון ועד החות'ים בתימן, ומפיגועים בארגנטינה ועד לניסיונות התנקשות באירופה.

תחת מטריה גרעינית, התוקפנות האיראנית הייתה הופכת לנועזת ואגרסיבית לאין שיעור. ניתן לצפות לתרחישים הבאים:

• הגמוניה אזורית בכפייה: איראן הייתה מנצלת את מעמדה הגרעיני כדי להטיל את מרותה על שכנותיה הסוניות במפרץ הפרסי. סחיטה גרעינית הייתה הופכת לכלי מדיניות שגרתי, במטרה לאלץ מדינות כמו ערב הסעודית ואיחוד האמירויות להתיישר לפי האינטרסים של טהראן, הן בתחום הפוליטי והן בתחום האנרגיה. כל ניסיון התנגדות היה נתקל באיום מרומז או מפורש בנשק גרעיני.

• האצת ייצוא המהפכה: המטרה המוצהרת של ייצוא המהפכה האסלאמית הייתה מקבלת דחיפה אדירה. איראן הייתה מגבירה באופן דרמטי את התמיכה בשלוחיה, ומספקת להם נשק מתקדם יותר וחסינות מדינית. ארגוני טרור היו פועלים בחופשיות, בידיעה שמדינות האם שלהם (לבנון, עיראק, סוריה) מוגנות על ידי המטריה הגרעינית של הפטרון האיראני.

• מירוץ חימוש גרעיני אזורי: השגת נשק גרעיני על ידי איראן הייתה מפרה באופן סופי את הסדר הקיים והייתה מציתה באופן מיידי מירוץ חימוש גרעיני במזרח התיכון. מדינות כמו ערב הסעודית, מצרים וטורקיה לא היו יכולות להרשות לעצמן להישאר חשופות מול איראן גרעינית, והיו פועלות בכל דרך להשיג יכולת גרעינית משלהן. המזרח התיכון, האזור הנפיץ ביותר בעולם, היה הופך לחבית אבקת שרפה גרעינית.

במציאות כזו, איראן לא הייתה הופכת לשחקן אחראי יותר, אלא למדינה מצורעת ומסוכנת פי כמה, המוכנה לקחת את העולם כבן ערובה כדי להגשים את האידיאולוגיה הקיצונית שלה.