קצר - מושג אחד ליום. והפעם: ציווי הזיכרון ליציאה מעבדות. ומהי החובה שלי, האישית, ואיזה נס קורה לי כשרוח נושבת לכיוון הנכון?

Nir Topper
1 באפר׳
זמן קריאה 2 דקות

התיאור המקראי של בני ישראל כעבדים במצרים הוא יוצא דופן בתולדות העמים; בעוד מיתוסים לאומיים רבים פותחים בשושלות מלכים מפוארות או בסיפורי גבורה, המסורת היהודית בחרה להציב בבסיס זהותה זיכרון של עבדות ושעבוד. הציווי הראשון לזיכרון זה מופיע כבר בספר שמות, ברגע היציאה עצמו: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם זָכוֹר אֶת-הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (שמות י"ג, ג').

הציווי הזה מהדהד שוב ושוב במקורות ישראל לאורך הדורות כבסיס לחברה מתוקנת:

במקרא: בהקשר לצדק החברתי וליחס לגר, ליתום ולאלמנה מעוגנים באותו זיכרון: "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרַיִם... עַל-כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה" (דברים כ"ד, י"ח).

במשנה ובתלמוד: חז"ל הפכו את הזיכרון ההיסטורי לחובה אישית ואקטואלית בכל שנה ושנה: "בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרָיִם" (משנה, פסחים י', ה'). וכן במסכת פסחים (קט"ז ע"א) מדגישה כי על האדם להתחיל את סיפור היציאה ב"גנות" (העבדות והשעבוד) ולסיים ב"שבח" (החירות), כדי להבטיח שהזיכרון המוסרי של הדיכוי יהיה נקודת המוצא לכל חגיגת חירות.

בהגות ובשירה המודרנית זיכרון העבדות הפך לכלי מרכזי במאבקים על זכויות אדם וזהות:

אברהם יהושע השל: התיאולוג והפילוסוף שגילם את הקשר בין יציאת מצרים למאבק הגלובלי בדיכוי. כשצעד עם מרטין לותר קינג מסלמה למונטגומרי, כתב כי חש ש"רגליו מתפללות", ובכתביו הדגיש כי אלוהים מזוהה עם הסובל והנדכא מכיוון שהוא אלוהי המשחרר עבדים.

עמנואל לוינס: הפילוסוף היהודי-צרפתי ראה בחוויית המצריות (הזרות) את הבסיס לאחריות המוחלטת כלפי "האחר". לדידו, דווקא הזיכרון שהיינו זרים במצרים מחייב אותנו מוסרית כלפי כל אדם, מעצם אנושיותו (תפיסה המופיעה בכתביו השונים, ביניהם "חירות קשה" ובסדרת "קריאות תלמודיות").

יהודה עמיחי: בשיריו, עמיחי מוריד את המיתוס הלאומי אל חיי היומיום הישראליים. הוא מזכיר שהזיכרון ההיסטורי אינו רק טקס, אלא "מטען כבד" שאנחנו נושאים איתנו – דימוי המופיע למשל בשירו "היהודים" (מתוך הקובץ "גם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות") – המחייב אותנו לחמלה אנושית פשוטה בתוך המציאות המורכבת של הארץ.

הדרך שבה אני חונכתי על ידי הוריי מציבה את היהדות כמקור ללמידה, לצניעות, לענווה, ללקיחת אחריות ולמעשה, כלומר: לעשיה בפועל. ללמוד ולעשות, לעשות וללמוד. ללמוד ולעשות, לעשות וללמוד. והכל בתוך צניעות וענווה ומתוך הידיעה שאנחנו לא יותר טובים מאף לא אחד אחר. ובנקודות ששפר עלינו גורלנו, ובמקומות שזכינו להתרוממות רוח ונפש וגוף - במקומות האלה אנחנו רק מחוייבים עוד יותר בלקיחת האחריות ובעשייה.

חובה עלי, אישית, כך אני מרגיש, כחבר בקבוצה בעלת עוצמה, כח ויכולות, לזכור שאני, אישית, הגעתי ממקומות של תלות, של שעבוד, של רדיפה והשמדה.

וחובה עלי, אישית, כך אני מרגיש, כחבר בקבוצה בעלת עוצמה, כח ויכולות, לזכור שאני, אישית, מחוייב לעשות כל מה שאני יודע ומסוגל כדי שאיש לא ירגיש כך בגללי, וכדי לסייע למי שאפגוש בדרכי שלא להיות במצב של חוסר ישע.

ולפעמים, קורה נס גדול והרוח מחליטה לנשוב בכיוון הנכון, ואז, לנגיעות חולפות בזמן, לשבריריי רגעים, אני זוכה בהתעלות רוחנית כשאני מרגיש, שלשבריר פעימת הלב, הצלחתי.

בתמונות: ההורים שלי, ברכה ואלי, שכל מה שאני זה הם.