"הגידו כן לזקן": כשהניצחון הכי גדול של מפא"י הפך לתחילת הסוף - בחירות לכנסת ה-4, 1959
- Nir Topper
- לפני שעתיים
- זמן קריאה 2 דקות
שנת 1959 נרשמה בדפי ההיסטוריה הישראלית כרגע שבו מפלגת השלטון, מפא"י, הגיעה לשיא עוצמתה האלקטורלית, אך באותו זמן ממש החלו להיחשף הסדקים העמוקים במבנה החברתי והעדתי של המדינה הצעירה. הבחירות לכנסת הרביעית, שנערכו ב-3 בנובמבר 1959, התקיימו תחת הנהגתו הכמעט מיתולוגית של דוד בן-גוריון, שרכב על גלי ההערצה שלאחר מבצע סיני ונהנה מתדמית של מייצב הביטחון והכלכלה. אלא שהיציבות הזו הייתה שברירית, והיא עמדה למבחן דרמטי סביב סוגיות של מוסר, זהות וצדק חלוקתי.
המשבר הפוליטי שהוביל להקדמת הבחירות נולד מתוך דילמה מוסרית קורעת לב: "פרשת הנשק הגרמני". בקיץ 1959 התגלה כי ישראל חתמה על עסקה למכירת תת-מקלעי "עוזי" ורבע מיליון רימוני יד לצבא גרמניה המערבית, מהלך שעורר זעם ציבורי אדיר בחברה שבה זיכרון השואה היה פצע פתוח. שותפותיה של מפא"י משמאל, מפ"ם ואחדות העבודה, הצביעו נגד הממשלה בטענה כי חימוש גרמנים בנשק יהודי הוא פגיעה בכבוד הלאומי. בן-גוריון, שדגל בגישה ריאליסטית וביחסים עם "גרמניה האחרת", דרש את התפטרות השרים ממפלגות אלה, ומשלא נענתה דרישתו — הגיש את התפטרותו.
בתוך מפא"י עצמה התחולל מאבק ירושה יצרי בין "דור הביניים" לבין "הצעירים" שטיפח בן-גוריון. המנהיג הוותיק דחף קדימה דמויות כמו משה דיין, שמעון פרס ואבא אבן — אנשי מעשה, ביטחון והסברה שייצגו תפיסה של "ממלכתיות" וטכנוקרטיה. המהלך עורר התנגדות עזה מצד "השלישייה" — גולדה מאיר, פנחס ספיר וזלמן ארן — שחשו כי בן-גוריון מנסה לדלג על דורם. המאבק הזה לא היה רק על סמכות, אלא על דמותה של המנהיגות העתידית: האם היא תתבסס על אידאולוגיה סוציאליסטית מסורתית או על יעילות ביצועית.
חודשים ספורים לפני הבחירות התפרץ השסע העדתי במלוא עוצמתו באירועי ואדי סאליב בחיפה. המהומות, שהיוו מרד חברתי נגד קיפוח ואפליה, הציבו במרכז הבמה את דוד בן-הרוש, עולה ממרוקו ומנהיג "ליכוד עולי צפון אפריקה", שקרא תיגר על הממסד האשכנזי של מפא"י. אף שהממשלה הגיבה בצעדים דחופים כמו הקמת ועדת חקירה והנהגת קצבאות ילדים לראשונה בספטמבר 1959, הממסד נטה לראות במחאה בעיה של "סדר ציבורי" ולא קריאה עמוקה לשוויון. נוכחותו של בן-הרוש אולי לא תורגמה למנדטים, אך היא שינתה את השיח הציבורי לנצח.
למרות התסיסה, ביום הבחירות הציבור בחר בהמשכיות תחת הסיסמה המפורסמת "הגידו כן לזקן". מפא"י רשמה ניצחון סוחף וחסר תקדים של 47 מנדטים – ההישג הגדול ביותר בתולדותיה. רוב המצביעים, כולל עולים חדשים רבים, העדיפו את "בעל הבית" המוכר שיכול להבטיח ביטחון ופרנסה. בעקבות הניצחון הקים בן-גוריון קואליציה רחבה של 81 חברי כנסת, ושילב בה את חילופי המשמרות שייחל להם עם מינוי דיין, פרס ואבן לתפקידי מפתח בממשלה.
👈הצטרפו לאחד הערוצים (השקטים) שלי - חברה, תרבות והיסטוריה:
Telegram: https://t.me/nirtopper
במבט לאחור, תוצאות 1959 היו במידה רבה "אשליה אופטית" של כוח אינסופי. הניצחון האלקטורלי המוחץ הסתיר תהליכי עומק חברתיים שאי אפשר היה לדכא לאורך זמן. השסע העדתי שלא טופל מהשורש והקרע הבלתי ניתן לאיחוי בצמרת מפא"י הובילו בסופו של דבר לשבירת ההגמוניה וליציאתו של בן-גוריון מהמפלגה כמה שנים מאוחר יותר. 1959 נותרה שנת "שיא הגאות", רגע לפני שהגלים החברתיים החלו לשנות את פני המפה הפוליטית בישראל לעד.
👈על מערכות בחירות נוספות:
תמונה 1 - בחירות לכנסת ה-4, 1959 - נתנונים
תמונה 2 - תוצאות הבחירות לכנסת ה-4, 1959
תמונה 3 - לוח מודעות לקראת בחירות 1959, ירושלים. מקור: הארכיון הלאומי, אוסף התצלומים של יהודה איזנשטארק.
👈הצטרפו לאחד הערוצים (השקטים) שלי - חברה, תרבות והיסטוריה:
Telegram: https://t.me/nirtopper
--
---
----
תגובות