מטלטלת ומצמיתה ההשוואה בין תקופת בחירות 1973 לשנת הבחירות בה אנחנו נמצאים עכשיו
- Nir Topper
- לפני 9 שעות
- זמן קריאה 3 דקות
מערכת הבחירות לכנסת השמינית, שהתקיימה ב-31 בדצמבר 1973, מהווה את אחת מנקודות המפנה המשמעותיות בתולדות מדינת ישראל. במקור, הבחירות נועדו להיערך באוקטובר באווירה של שגשוג כלכלי ותחושת ביטחון, תוך ציפייה להמשך ההגמוניה של מפלגת המערך. אולם, פרוץ מלחמת יום הכיפורים, ביום 6 באוקטובר 1973, הוביל לדחיית הבחירות בשל גיוסם של מאות אלפי אזרחים לחזית. דחייה משפטית זו התאפשרה רק באמצעות חקיקת "הוראת שעה" שעקפה את חוק יסוד: הכנסת.
עוד לפני המלחמה, המפה הפוליטית החלה להשתנות. באופוזיציה, האלוף במיל' אריאל שרון יזם ופעל להקמת מפלגת הליכוד, שעמד בראשה מנחם בגין. במקביל, פעילות הפנתרים השחורים הלכה והתגברת, ומחאתם על השסע העדתי צברה תאוצה. לאחר המלחמה, הקימה חברת הכנסת שולמית אלוני, לאחר שלא שובצה במקום ריאלי ברשימת המערך, את התנועה לזכויות האזרח (רצ), שרצה בבחירות לכנסת השמינית וזכתה בשלושה מנדטים.
מערכת הבחירות התנהלה בצל האבל על נופלי המלחמה ודרישת הליכוד לאחריות מיניסטריאלית. מפלגת המערך בחרה בסיסמה "בכל זאת - מערך" — סיסמה שביטאה הודאה מרומזת בכישלון ניהול המדינה, אך ללא נטילת אחריות ממשית, תוך בקשת אמון מחדש מן הציבור. ארגון ההצבעה דרש היערכות לוגיסטית מורכבת, כולל הפעלת קלפיות ניידות ביחידות שיושבו בחזיתות — בסוריה ומעבר לתעלת סואץ — ושימוש בשיטת המעטפות הכפולות עבור רבבות החיילים המגויסים.
תוצאות הבחירות הצביעו על שינוי מקיף. אף שהמערך נותר בשלטון, כוחו ירד מ-56 ל-51 מנדטים, בעוד הליכוד התחזק משמעותית וגרף 39 מנדטים. ניתוח ההצבעה הצביע על מעבר ישיר ויוצא-דופן של מצביעים ממפלגת השלטון לאופוזיציה, בניגוד לדפוס המסורתי שבו מצביעים עורקים עוברים קודם למפלגות ביניים. הפער של 12 מנדטים בלבד בין שתי המפלגות הגדולות בישר את היווצרות המערכת הפוליטית הדו-גושית, שתהפוך למאפיין המרכזי של הפוליטיקה הישראלית בשנות ה-80.
לאחר הבחירות הרכיבה גולדה מאיר את הממשלה ה-16 (“ממשלת גולדה השלישית”), שהושבעה ב-10 במרץ 1974. הקואליציה התבססה על אותן סיעות שתמכו בממשלתה הקודמת — המערך, המפד"ל והליברלים העצמאיים — ומנתה 68 חברי כנסת. הממשלה כללה את משה דיין בתפקיד שר הביטחון, כאילו לא אירע דבר, דבר שגרר ביקורת חריפה.
עוד בטרם הרכבת הממשלה, החלה מחאת היחיד של סרן (מיל') מוטי אשכנזי, שדרש אחריות מיניסטריאלית מהדרג המדיני ובראשו שר הביטחון משה דיין. בהמשך הצטרפו לו אלפים ותנועת המחאה התרחבה. לאחר הרכבת הממשלה פרסמה ועדת אגרנט את דוח הביניים, שהטיל את האחריות על הדרג הצבאי בלבד ופטר את ראשת הממשלה ושר הביטחון מאחריות ישירה — מסקנות שעוררו סערה ציבורית והגבירו את המחאה.
הלחץ הציבורי הכריע, ובאפריל 1974 התפטרה ראש הממשלה גולדה מאיר. את מקומה תפס יצחק רבין, שכיהן כשר העבודה בממשלתה הקצרה של מאיר, ולא נתפס כחלק מהמחדל בשל שהותו כשגריר ישראל בוושינגטון בעת המלחמה. מהלך זה סימל את סיום תקופת המייסדים וביסס — אם כי בפועל באופן חלקי ומוגבל — את מושג האחריות המיניסטריאלית בדמוקרטיה הישראלית.
--
---
----
👈על מערכות בחירות נוספות:
👈הצטרפו לאחד הערוצים (השקטים) שלי, הישארו מעודכנים כשאני מעלה משהו חדש:
וואטסאפ: nirtopper.com/whatsapp-channel
תמונה 1 - בחירות 1973, נתונים. מקור: אתר המכון הישראלי לדמוקרטיה.
תמונה 2 - בחירות 1973, תןצאות הבחירות. מקור: ניר טופר.
תמונה 3 - ממשלת ישראל השש עשרה בראשותה של גולדה מאיר בבית הנשיא אפרים קציר. עומדים משמאל לימין: פנחס ספיר, שלמה הלל, שמעון פרס, גדעון האוזנר, מיכאל חזני, אבא אבן, יוסף בורג, משה קול, יצחק רפאל, חיים יוסף צדוק, שלמה רוזן, חיים גבתי, ישראל גלילי, יצחק רבין, אהרן אוזן, אהרן יריב, משה דיין, חיים בר-לב ומיכאל ארנון מזכיר הממשלה. יושבים משמאל לימין: גולדה מאיר, אפרים קציר ויגאל אלון.
מקור: אתר הכנסת, gov16
וידאו - טריילר לסרט גולדה; סרט תיעודי בהפקה ישראלית-גרמנית משותפת משנת 2019. הסרט עוסק בשנות כהונתה של גולדה מאיר (1898–1978) כראש ממשלת ישראל. במאי הסרט הם שגיא בורנשטיין, אודי ניר ושני רוזנס. מקור: ויקיפדיה, ערך: גולדה (סרט תיעודי)
תגובות