גאונות או הימור מסוכן? הסודות מאחורי ראשית הציונות - למה דווקא עמק יזרעאל?

התרגלנו לחשוב על עמק יזרעאל כסמל לחקלאות פורחת ולנוף פסטורלי, אך עד לפני כמאה שנה, האזור הזה היה ידוע בכינוי אחר לגמרי: "עמק המוות". בסוף המאה ה-19, העמק לא היה "ריק" במקרה, אלא תוצאה של הזנחה אימפריאלית עות'מאנית שהפכה אותו ל"חצר אחורית" פרוצה. מערכות הניקוז העתיקות קרסו, נחל הקישון נסתם, והביצות יצרו מדגרות ענק ליתושי אנופלס. המלריה (קדחת הביצות) הכתה בעוצמה כה רבה, עד כי שיעורי התחלואה הגיעו לעיתים ל-100%, והתושבים המקומיים נאלצו לנטוש את המישורים הפוריים ולברוח אל ההרים. מארק טוויין, שביקר באזור ב-1867, תיאר אותו כשממה מוחלטת שבה "אפשר לרכוב עשרה מילים ולא לראות עשרה בני אדם".

אולם, המהפך של העמק לא התחיל במחרשה, אלא דווקא בחוק בירוקרטי יבש ובמשפחת אצולה מביירות. בשנת 1858 חוקקו העות'מאנים את חוק הקרקעות החדש, שנועד להסדיר רישום בעלות. הפלאחים המקומיים, שחששו כי הרישום יוביל לגיוס כפוי ולמיסים, רשמו את אדמותיהם על שם משפחת סורסוק העשירה, בתקווה לחסות. בפועל, זה הפך אותם לאריסים ואיפשר למשפחת סורסוק לרכוש כ-400,000 דונם במחיר מגוחך של 20,000 ליש"ט ב-1872. משפחת סורסוק, שניהלה את נכסיה מפריז ומביירות כ"בעלי קרקעות נעדרים", לא השקיעה בתשתיות, והעמק שקע עוד יותר בבוץ – תרתי משמע.

כאן נכנס לתמונה יהושע חנקין, "גואל העמק", שזיהה הזדמנות נדל"נית חד-פעמית: האפשרות לרכוש גוש טריטוריאלי עצום ורציף מידי בעלים אחד, ללא צורך במשא ומתן סיזיפי עם אלפי חקלאים קטנים (כפי שנדרש באזור ההר). העסקה הגדולה של 1921 הייתה הימור כלכלי אדיר; המוסדות הציוניים שילמו סכומי עתק, כ-750,000 ליש"ט (סכום דמיוני במונחי אותה תקופה), עבור אדמות מוזנחות. הרכישה כמעט ומוטטה את קק"ל וגררה ויכוח סוער בין מנחם אוסישקין, שטען ש"אין מחיר לאדמת המולדת", לבין הכלכלנים שחששו מפשיטת רגל. בסופו של דבר, השיקול הגיאופוליטי גבר על השיקול החשבונאי.

אך רכישת הקרקע הייתה רק יריית הפתיחה לאתגר ההנדסי והאקולוגי הגדול ביותר שידע היישוב. התברר כי חקלאי בודד או אפילו מושבה פרטית לא מסוגלים להתמודד עם הטופוגרפיה של העמק, שדרשה טיפול מערכתי באגן ההיקוות כולו. רק התערבות של הון לאומי (קק"ל) וארגון ריכוזי אפשרו את המבצע ההנדסי של הטיית נחלים, ייבוש ביצות ושימוש בשיטות חדשניות להדברת המלריה בהובלת ד"ר ישראל קליגלר. גדוד העבודה והחלוצים בעין חרוד ובנהלל שילמו מחיר בריאותי כבד, אך הצליחו לשבור את מעגל הקסמים של ההזנחה.

סיפורו של עמק יזרעאל הוא מיקרו-קוסמוס למפעל הציוני כולו: שילוב נדיר של פרגמטיזם פוליטי (ניצול הזדמנויות רכישה), הון לאומי מאורגן, וחדשנות מדעית והנדסית. זהו סיפור על איך הופכים אזור ספר מוכה אסון אקולוגי ללב הפועם של ההתיישבות, וכיצד החלטות שהתקבלו במשרדים בביירות ובקונגרסים ציוניים, עיצבו את הגבולות הפיזיים והכלכליים של מדינת ישראל שבדרך. בפעם הבאה שאתם נוסעים בעמק, תזכרו: הנוף הירוק הזה הוא ניצחון של תכנון, העזה והמון עקשנות.

תמונה: יהושע חנקין עם רעייתו אולגה, 1910.

חנקין התגלה כבעל כישרון בתחום גאולת הקרקע. הוא התמצא היטב בחוק המקרקעין העות'מאני, שלט בעגה הערבית הארץ ישראלית, הכיר את מנהגי הערבים וקשר קשרים ענפים עם בעלי קרקעות. אשתו הייתה אולגה לבית בלקינד, מיילדת במקצועה, שיילדה בין היתר את נשותיהם של בעלי הקרקעות הערביים. מקור התמונה:

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%94%D7%95%D7%A9%D7%A2_%D7%97%D7%A0%D7%A7%D7%99%D7%9F