הביוגרפיה הסוערת של העיר שראתה הכל

Nir Topper
לפני יום 1
זמן קריאה 3 דקות

ההיסטוריה של יפו היא במידה רבה סיפורה של ארץ ישראל כולה, מזוקק לתוך צוק כורכר אחד שמתנשא מעל נמל עתיק (מאוד). כבר אלפי שנים שיפו היא "התחנה הראשונה": השער הימי הראשי למרכז הגיאוגרפי של ארץ ישראל ולעולים לירושלים, צומת דרכים בינלאומי שבו נפגשים "דרך הים" (Via Maris) עם נתיבי הסחר של הים התיכון. לא במקרה כל אימפריה – מפרעונים ואשורים ועד צלבנים ובריטים – ראתה בכיבוש יפו צעד הכרחי לשליטה בארץ. הגאוגרפיה כאן היא גורל, והסלעים המפורסמים של אנדרומדה הם לא רק מיתולוגיה, אלא שוברי גלים טבעיים שעיצבו את גורלה של עיר הנמל העתיקה בעולם.

לא רבים יודעים שסיפור ה"סוס הטרויאני" התרחש ביפו מאות שנים לפני טרויה. בשנת 1483 לפנה"ס שר הצבא של תחותמס השלישי כבש את העיר בזכות מאות סלים קלועים שבהם הוחבאו חיילים חמושים. יפו שימשה בתקופת הברונזה המאוחרת מרכז שלטוני וצבאי מצרי חשוב. בגן שער רעמסס מוצב משקוף מצרי נושא את תאריו של רעמסס השני — עדות חיה לנוכחות המצרית בעיר. הארכאולוגיה חושפת כאן רצף התיישבותי של כ־4,000 שנה, מעיר מדינה כנענית מבוצרת ועד למצודה מצרית שחרבה בסוף תקופת הברונזה המאוחרת, ככל הנראה על רקע קריסת השליטה המצרית וחדירת גויי הים.

במסורת היהודית, יפו היא המקום שבו הארצי פוגש את הנשגב. כאן נפרקו ארזי הלבנון שחירם מלך צור שלח לשלמה המלך לבניית בית המקדש הראשון, וכאן גם בחר יונה הנביא לרדת אל הים כדי לברוח משליחותו. גם בתקופת המשנה והתלמוד התקיימה ביפו קהילה יהודית פעילה. בבית הקברות היהודי שנחשף באזור אבו כביר נמצאו מצבות הנושאות כתובות בעברית, בארמית וביוונית – עדות לקהילה יהודית עירונית שחיה בתוך המרחב התרבותי ההלניסטי של מזרח הים התיכון. בתקופה הרומית, לאחר דיכוי המרד הגדול אורגנה יפו מחדש תחת השושלת הפלאבית ונשאה את השם Flavia Ioppe. העיר קיבלה מעמד של פוליס והשתלבה במערך הערים הרומיות לאורך חוף הים התיכון. כנמל פעיל בעל חשיבות אזורית, היא הייתה חלק ממערכת השליטה הרומית בפרובינקיה יהודה, אף כי הנמל המרכזי והחשוב ביותר באזור נותר קיסריה.

החל מהמאה ה-12, בתקופת מסעי הצלב, הייתה יפו חלק מממלכת ירושלים ושימשה שער כניסה חשוב לצליינים בדרכם לירושלים. על חורבות מבנים צלבניים נבנים כיום חלקים של כנסיית פטרוס הקדוש והמנזר הסמוך. ב-1268 כבש והרס הסולטאן הממלוכי בייברס את יפו, והעיר ירדה מגדולתה למשך מאות שנים. רק החל מהמאה ה-17 החלה התאוששות הדרגתית של המקום, כולל הקמת בית־תפילה ואכסניה לצליינים במקום.

במאה ה-19, תחת שלטון עות’מאני, חוותה יפו צמיחה כלכלית וחברתית חשובה. העיר גדלה מחוץ לחומות הקדומות שלה, חוברה למסילת הרכבת לירושלים שנפתחה ב-1892, והפכה לנמל מסחרי מרכזי. סביב יפו פרחו פרדסים של תפוזים (בייחוד זן ה-Shamouti שזכה לפרסום בינלאומי - Jaffa), והכלכלה המקומית התבססה על הייצוא. במאה ה-20 נבנו בעיר מבנים מודרניים כגון מגדל השעון, ויפו שימשה מוקד של פעילות תרבותית וכלכלית עם קהילות ערביות ויהודיות שחיו ויצרו בה זה לצד זה.

במהלך מלחמת העצמאות ב-1948 יפו חוותה לחימה ממושכת, כולל מבצע חמץ שמטרתו הייתה לכבוש את סביבתה ולבודד את העיר, מה שהוביל לנטישת חלק גדול מהאוכלוסייה הערבית ולכניעתה ב-13 במאי 1948. בעקבות זאת, ביוזמת ממשלת ישראל ב-1949 יפו צורפה לתל אביב כמוניציפליות אחת, ובשנים שלאחר מכן התיישבו בה אלפי עולים מארצות כמו טורקיה, בולגריה וצפון אפריקה. בתחילת שנות ה-50 העיר העתיקה סבלה ממצוקה חברתית וכלכלית, אך בשנות ה-60 החל שיקום רב, כולל הקמת רובע אמנים ושימור האזור ההיסטורי, ושוק הפשפשים, ומאוחר יותר גם נמל יפו ששופץ, הפכו למוקדי תרבות ותיירות.

👈הצטרפו לאחד הערוצים (השקטים) שלי - חברה, תרבות והיסטוריה:

Telegram: https://t.me/nirtopper

Whatsapp: https://whatsapp.com/channel/0029VbBAHb54yltQo5wQTd0z

היום, בין שאר התהליכים שעוברים על יפו, היא חווה גם תהליך של ג'נטריפיקציה (Gentrification), תהליך עירוני-חברתי, יש שיטענו שזהו תהליך מתוכנן, של מעבר אוכלוסייה מהמעמד הבינוני והגבוה לשכונות חלשות, לרוב במרכזי ערים, תוך שינוי מתמשך של אופי השכונה ודחיקת האוכלוסייה החלשה. פעמים רבות מלווה בתהליך של התחדשות עירונית של פני הרחובות, שיפוץ בתים ותחלופה של העסקים באזור. יפו מפגישה בין ישן לחדש, בין עוני לעושר ובין זהויות לאומיות שונות. היא נותרה גשר ומוקד חיכוך בו-זמנית, עדות חיה לכוחה של עיר לשרוד חורבנות ולצמוח מחדש.

בטיול בסמטאות יפו, אנחנו לא רק דורכים על אבנים עתיקות – אלא צועדים בתוך ביוגרפיה של 4,000 שנה שעדיין נכתבת מדי יום. יפו מזכירה לנו שוב ושוב: ההיסטוריה היא לא משהו שקרה פעם, היא כאן ועכשיו, וכל הזמן מעצבת ומתעצבת ושוב מעצבת ושוב מתעצבת.

תמונה 1 - מגדל השעון של יפו. צילום: ניר טופר