מי באמת מחזיק במפתחות של ירושלים? (לא מה שחשבתם)

מעבר לענני הקטורת, הצליינים המשתטחים והפעמונים המצלצלים, ירושלים של מעלה מוחזקת למעשה על ידי שתי מעצמות כלכליות ופוליטיות אדירות, שרובנו כלל לא מכירים לעומק. מצד אחד, הפטריארכיה היוונית-אורתודוקסית, הרואה בעצמה את הממשיכה הישירה של הקהילה הנוצרית הראשונה ושולטת ביד רמה במקומות הקדושים; ומצד שני, קאסטודיה דה טרה סנטה (משמורת ארץ הקודש) של המסדר הפרנציסקני, המייצגת את הכנסייה הקתולית והוותיקן מאז המאה ה-13. אך טעות לחשוב שמדובר רק בתפילות: אלו הם גופי ענק המחזיקים בנכסי נדל"ן בשווי מיליארדים, מנהלים תקציבי עתק ומעצבים את המרחב הישראלי – משכונות היוקרה של ירושלים ועד לתיירות העולמית.

ההיסטוריה של שני הגופים הללו היא סיפור של יריבות מרה, שלעיתים גלשה לאלימות פיזית ממשית. במשך מאות שנים, נזירים יוונים ולטינים נלחמו – לעיתים עם מנורות שמן ומחתות קטורת ככלי נשק – על כל סנטימטר בכנסיית הקבר ובכנסיית המולד. המאבקים הללו הולידו את ה"סטטוס קוו" המפורסם של המאה ה-19, שמקפיא את המצב עד לרמת הסולם הנייח בחלון כנסיית הקבר. אולם, המאה ה-21 הביאה תפנית מפתיעה: מ"מלחמות נזירים" עברו הארגונים ל"אקומניזם של שוחות". האיומים המשותפים – מיסוי עירוני אגרסיבי, הקפאת חשבונות בנק על ידי הרשויות בישראל, וחשש משינוי האופי של העיר העתיקה – אילצו את היריבים ההיסטוריים לכרות ברית הגנה פרגמטית ונדירה.

הכוח הכלכלי של הפטריארכיה היוונית הוא בלתי נתפס: היא נחשבת לבעלת הקרקעות השנייה בגודלה במדינה (אחרי רמ"י). השכונות היקרות ביותר בירושלים – רחביה, טלביה וניות, כולל חלקים ממתחם הכנסת ומוזיאון ישראל – יושבות על אדמותיה. הדוח חושף כיצד ניהול נכסים אלו, שנועד במקור לתמוך בעניי הכנסייה, הפך לזירת קרב משפטית ונדל"נית, עם עסקאות מכירה שנויות במחלוקת ליזמים פרטיים ולקבוצות בעלות אג'נדה פוליטית, מהלכים שעוררו זעם הן בקרב דיירי השכונות והן בקרב המאמינים הפלסטינים של הכנסייה הדורשים "ערביזציה" של ההנהגה היוונית.

לעומת "ברונית הקרקעות" היוונית, הקאסטודיה הפרנציסקנית פועלת כארגון תפעולי גלובלי. היא מנהלת אימפריה של חינוך ותיירות, הכוללת את רשת בתי הספר "טרה סנטה" ואת אכסניות "קזה נובה". אך המודל הכלכלי שלה, הנשען על "אוסף יום שישי הטוב" העולמי ועל תיירות צליינים, ספג מכה אנושה בעקבות המלחמה האחרונה וקריסת התיירות. בעוד היוונים מממשים נדל"ן כדי לשרוד, הפרנציסקנים נשענים על סולידריות בינלאומית ועל הגב החזק של הוותיקן כדי להחזיק את "האבנים החיות" – הקהילה הנוצרית המקומית המצטמקת.

אז מי מחזיק במפתחות? התשובה מורכבת מתמיד. שני הארגונים, "שומרי הנצח", ניצבים כיום בצומת דרכים קריטי. מצד אחד, הם מחזיקים במפתחות הפיזיים והרוחניים למקומות המקודשים ביותר למיליארדי מאמינים; מצד שני, הקרקע תחת רגליהם רועדת. בין מאבקי שליטה פנימיים, לחצים מדיניים ומשברים כלכליים, הם מנווטים ספינות עתיקות בים סוער של גיאופוליטיקה מודרנית. סיפורם הוא תזכורת מרתקת לכך שבירושלים, גם לנצח יש מחיר, ולכל אבן יש בעל בית.

תמונה: סמל הפטריארכיה היוונית אורתודוקסית של ירושלים: האותיות טאו ופי, ראשי התיבות של המילים "טאפוס פילאקס", שמשמעותן ביוונית היא "שומרי הקבר הקדוש". הסמל מופיע בחזית של רוב הבניינים שבבעלות יוונית־אורתודוקסית בארץ ישראל

תמונה: סמל המשמורת במתחם המשמורת: הכתר מסמל את מלכות השמיים ואת האל האב והיונה את רוח הקודש. מתחת להם נראה סמל המסדר הפרנציסקני וצלב ירושלים, ומשני צידי המגן ענף זית המסמל את משיחת המשיח וענף דקל המסמל ניצחון ואת המרטירים