הבהלה לזהב השחור של העת העתיקה: כשבים המלח צפו גושים שחורים יקרים מפז

כשאתם חושבים על ים המלח, מה עולה לכם לראש? בוץ מינרלי? גבישי מלח לבנים? תיירות מרפא? מתברר שבעת העתיקה, האגם הנמוך בעולם היה מפורסם דווקא בזכות משאב אחר לגמרי, יקר ונדיר, שהפך אותו לזירת התגוששות בין אימפריות. הרומאים קראו לו "לאקוס אספלטיטס" (Lacus Asphaltites) – האגם האספלטי. הכירו את ה"ביטומן" (Bitumen), או בשמו העברי – החֵמָר, שהיה הנפט של העולם הקדום והמנוע הכלכלי של האזור שלנו.

בניגוד לאספלט המודרני שמיוצר בבתי זיקוק, האספלט של ים המלח הוא תופעת טבע גיאולוגית דרמטית. כתוצאה מפעילות טקטונית ורעידות אדמה, גושי ענק של נפט שהתמצק היו מתנתקים מקרקעית האגם וצפים אל פני המים. ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו מתאר את ים המלח כ-ימת אספלטיטיס, הוא מציין שהים פולט מעת לעת גושי אספלט הצפים על פני המים, ושאנשי הסביבה יוצאים בסירות כדי לאסוף אותם. יוסף מדגיש את תכונותיו החריגות של הים — הציפה, הריח, והחומר השחור — כחלק מהאופי ה“פלאי” של האזור (מלחמות היהודים ד, ח, ד). הגושים הללו, שהיו עשירים בגופרית ובעלי הרכב כימי ייחודי ("ביטומן יהודה"), היוו אוצר צף שערכו לא יסולא בפז.

הערך הכלכלי העצום של האספלט הוביל למלחמות שליטה כבר לפני יותר מ-2,300 שנה. בשנת 312 לפנה"ס, ניסה הגנרל היווני אנטיגונוס להשתלט על אוצרות האספלט. מולו עמדו הנבטים, שהוכיחו שהם לא רק סוחרים ממולחים אלא גם לוחמים יצירתיים. הנבטים, שהפליגו אל הגושים הצפים על גבי רפסודות קנים פשוטות, הצליחו להביס את הצבא ההלניסטי הכבד ולהגן על המונופול שלהם. זו הייתה אולי המלחמה הראשונה בהיסטוריה על מקורות אנרגיה מאובנים.

האספלט היה כל כך נחשק, שהוא הפך לכלי משחק בפוליטיקה הגבוהה ביותר של רומא ומצרים. קלאופטרה המפורסמת לא הסתפקה ביופי ובכוח; היא חשקה באספלט של ים המלח לצרכי חניטה ורפואה. המאהב שלה, מרקוס אנטוניוס, העניק לה את נחלותיו של המלך הורדוס באזור יריחו וים המלח. התוצאה הייתה עסקת "חכירה חוזרת" (Lease-back) היסטורית: הורדוס נאלץ לחכור את השטחים שלו עצמו מקלאופטרה, וזו החכירה את זכויות איסוף האספלט למלך הנבטי תמורת סכום עתק.

אז מה עשו עם כל האספלט הזה? הרשימה אינסופית. המצרים הקדמונים היו הצרכנים הגדולים ביותר שלו לצורך תעשיית החניטה (הוא סיפק הגנה ביולוגית לגופות). אבל זה לא נגמר שם: האספלט נחשב לתרופת פלא (Panacea) לכל דבר – מדלקות פרקים ועד הכשות נחשים. הוא שימש לאיטום ספינות, להגנה על גפנים מפני מזיקים, ואפילו נמצא לאחרונה בשימוש לבניית גג של כנסייה ביזנטית באשדוד-ים, עדות לכך שהמסחר בו שגשג גם מאות שנים לאחר ימי הורדוס.

ההיסטוריה של האספלט סיפקה לנו גם את אחת הטעויות הביזאריות ביותר בימי הביניים. המילה "מומיה" (Mummia), שמשמעותה המקורית הייתה אספלט/ביטומן, זוהתה בטעות עם הגופות החנוטות ממצרים. אירופאים, שחיפשו את תרופת הפלא השחורה, החלו לצרוך אבקה הטחונה ממומיות אמיתיות, מתוך אמונה שהחומר השחור בתוכן ירפא אותם. כך יצא שהאספלט, שנועד לשמר את המתים, גרם לכך שהם "נצרכו" מחדש כתרופה מאות שנים לאחר מותם.

כיום, כשאנחנו נוסעים על כבישים סלולים באספלט תעשייתי, קשה לדמיין שפעם החומר השחור הזה נאסף בידיים מתוך הים, והיה שווה את משקלו בזהב. סיפורו של אספלט ים המלח הוא תזכורת לכך שההיסטוריה של ארץ ישראל טומנת בחובה הרבה יותר ממה שנראה לעין, ושמתחת לפני השטח (תרתי משמע) מסתתרים סיפורים של טבע, פוליטיקה, מלחמה ורפואה שעיצבו את העולם העתיק.

תמונה: גוש אספלט צף בים המלח ב-1969 (גדעון הדס). מתוך Oron et al. 2015

מקור התמונה: אתר המכון הישראלי לארכיאולוגיה https://www.israeliarchaeology.org

#יםהמלח #היסטוריה #ארכיאולוגיה #אספלט #מורהדרך #ישראל #ארץישראל #גיאולוגיה #נבטים #רומא #קלאופטרה #יוספוס_פלביוס #יוסף_בן_מתתיהו #טיוליםבארץ