היום בהיסטוריה של ארץ ישראל - 7 בפבר': השולחן שלא היה עגול: התיאטרון האבסורדי של 1939 והרגע שבו ננעלו השערים
- Nir Topper
- לפני 35 דקות
- זמן קריאה 3 דקות
היום זה נראה לנו נורמלי לחלוטין, ב-1939 זה היה פיאסקו מוטרף; ועידת שלום בינלאומית שבה צד אחד מסרב אפילו להכיר בקיומו של הצד השני, עד כדי כך שהמארחים נאלצים להבריח את המשלחות דרך דלתות נפרדות כדי למנוע היתקלות במסדרון. זה נשמע כמו סצנה מתוך קומדיה פוליטית (או דרמה מציאותית של חיינו במאה ה-21), אבל בפברואר 1939, בארמון סנט ג'יימס בלונדון, זו הייתה המציאות העגומה. בריטניה, בניסיון נואש אחרון למנוע התלקחות במזרח התיכון רגע לפני מלחמת העולם השנייה, כינסה את מה שכונה בציניות "ועידת השולחן העגול". אבל שולחן משותף לא היה שם; במקומו קיבלנו "דיפלומטיה של דלתות מסתובבות", שבה שרים בריטים רצו מחדר לחדר, מעבירים מסרים בין משלחת ערבית שסירבה לשבת עם ה"ציונים", לבין משלחת יהודית שנלחמה על חייה.
הרקע לכינוס היה קודר ומחושב להחריד. ממשלת צ'מברלין, שדגלה במדיניות ה"פיוס" (Appeasement) מול היטלר באירופה, החליטה ליישם את אותה גישה צינית גם במזרח התיכון. החשש הבריטי היה שמרד ערבי בפלסטיין יסכן את תעלת סואץ ואת מקורות הנפט דווקא כשגרמניה מתחמשת. ההנחה הבריטית הקרה הייתה שהיהודים יתמכו בבריטניה בכל מקרה כי אין להם ברירה אחרת מול הנאצים, ולכן את הערבים – הם ה"קול הצף" – צריך לקנות בכל מחיר. כך הפכה הועידה לא רק לכישלון ידוע מראש, אלא לזירה שבה הוקרבו האינטרסים הציוניים על מזבח הריאל-פוליטיק הבריטי.
אחד החידושים המסוכנים ביותר בועידה היה ה"פנ-ערביזציה" של הסכסוך. לראשונה, בריטניה הזמינה לשולחן הדיונים לא רק את ערביי ארץ ישראל, אלא גם נציגים ממצרים, עיראק, וערב הסעודית. מה שנועד אולי למתן את העמדות הפלסטיניות, השיג את התוצאה ההפוכה: המדינות הערביות, מחשש לדעת הקהל בבית, הקצינו את העמדות ודרשו את סיום המנדט ועצירת העלייה. המשלחת היהודית, בראשות חיים ויצמן ודוד בן-גוריון, עמדה מנגד המומה. בעוד ויצמן ניסה לשמור על קו דיפלומטי, בן-גוריון הבין לאן נושבת הרוח והחל לגבש את תפיסת "הציונות הלוחמת": ההבנה שאין טעם במו"מ עקר, ושאת המדינה נצטרך לקחת, לא לבקש.
האבסורד הגיע לשיאו כאשר התברר שהערבים דוחים כל פשרה שלא כוללת מדינה ערבית מיידית על כל השטח. ב-7 במרץ, בניסיון נועז לשבור את הקרח, הצליחו הבריטים לכנס מפגש לא רשמי נדיר בין מנהיגים ציונים לנציגי מדינות ערב. בחדר הסגור, נציגי מצרים ועיראק ניסו לפתות את בן-גוריון לוותר על העלייה תמורת מעמד של "מיעוט מוגן". תשובתו הייתה חד משמעית: לא נחיה בחסדי אחרים. הפיצוץ היה בלתי נמנע. המשלחת היהודית עזבה את לונדון בתחושת בגידה צורבת, והבריטים נותרו עם החלטה חד-צדדית שהוכנה מראש.
התוצאה הישירה של הועידה הייתה "הספר הלבן" של מאי 1939, מסמך שרבים רואים בו גזר דין מוות לעשרות אלפי יהודים. הספר הגביל את העלייה ל-75,000 נפש בלבד לחמש שנים וקבע כי לאחר מכן תידרש הסכמה ערבית לכל עולה נוסף. העיתוי היה מחריד: בדיוק ברגע שבו יהדות אירופה נזקקה נואשות למקלט, הבריטים נעלו את השערים. אולם, באופן שקשה להאמין, המנהיגות הפלסטינית בראשות המופתי חאג' אמין אל-חוסייני דחתה את הספר הלבן. הם רצו הכל, מיד, וללא שום יהודי נוסף. היסטוריונים רואים בכך את הטעות הטקטית הגדולה ביותר בתולדות התנועה הלאומית הפלסטינית – החמצה של מדינה שהייתה בהישג יד.
👈הצטרפו לערוץ הוואטסאפ (השקט) שלי - חברה, תרבות והיסטוריה:
עבור ההנהגה היהודית, הכישלון של ועידת סנט ג'יימס היה רגע של התפכחות כואבת אך הכרחית. הוא סימן את סוף האשליות לגבי הברית עם בריטניה ואת תחילת המאבק העצמאי. בן-גוריון ניסח זאת במשפט האלמותי שילווה את היישוב לאורך המלחמה: "עלינו לעזור לאנגלים במלחמה כאילו לא היה ספר לבן, ועלינו להילחם בספר הלבן כאילו לא הייתה מלחמה". מתוך השבר הגדול הזה, ומתוך ההבנה שאין לנו על מי לסמוך אלא על עצמנו, צמחה הנחישות שהובילה בסופו של דבר להקמת המדינה ב-1948.
הזדמנויות דיפלומטיות עלולות להפוך לחרב פיפיות, וסירוב פוליטי עקשני ("הכל או לא כלום") מוביל לעיתים קרובות לאובדן הכל. הטרגדיה של 1939 היא תזכורת לכוחה ההרסני של קיצוניות, ולמחיר הכבד ששילמו עמים שלמים בגלל מנהיגים שסירבו להביט למציאות בעיניים – או לשבת סביב אותו שולחן. ואני משוכנע שכל זוית פוליטית, מכל דיוון פוליטי, תיקח את הדברים האלה להצדקת דרכה שלה.
תמונה: ועידת השולחן העגול, המשלחת היהודית. מקור: ויקיפידה, ועידת השולחן העגול
👈הצטרפו לערוץ הוואטסאפ (השקט) שלי - חברה, תרבות והיסטוריה:
תגובות