מדינה לא יכולה להיות יהודית (כמו שהיא לא יכולה להיות עצובה או גבוהה)

החלוקה השבטית בישראל, כפי שנתן בה סימנים הנשיא ריבלין, היא למעשה שיקוף של מה שאני מכנה "האנתרופולוגיה הפוליטית של מדינת ישראל". "ארבעת השבטים" – חרדי, דתי, חילוני, ערבי – הם נגזרת של האופן בו המדינה מגדירה את הקשר בין עצמה לבין הדת. כיוון שמדינת ישראל מזוהה רשמית כמדינה יהודית, גם הקשר שלה עם אזרחיה נגזר בהתאם.

הקשר בין זהות של אזרח לבין מדינה דמוקרטית אמור להסתכם ביכולת של המדינה להגדיר מי הוא אזרח המדינה ומי לא. וזהו. שאר הזהויות של האדם – ולכל אדם בעולם יש הרבה יותר מזהות אחת בלבד – נקבעות על ידי האדם עצמו. רק על ידו, ובטח שלא על ידי המדינה. הגדרת זהות היא עניין אינטימי, אישי, סוציולוגי ופסיכולוגי. בטח שלא פוליטי.

אולם, אם המדינה מזוהה באופן רשמי עם דת כלשהי, יש לכך השלכות פוליטיות ואזרחיות: לאיזה בית ספר הילד יילך, האם ישרת בצבא, או האם יוכל להזדהות עם סמלי המדינה. אלו שאלות של זהות; שאלות שמגדירות מיהו האדם. לא פלא, אם כן, שהאזרחים במדינת ישראל מחולקים לארבעה שבטים, שהם למעשה שבטים של רמת דתיות או שייכות לדת, בהקשר ישיר להגדרתה של המדינה את עצמה – מדינה יהודית.

האם לכל שני דתיים, באשר הם דתיים, יש יותר מן המשותף מאשר לי ולאחד מהם?

האם לכל שני חילונים, באשר הם חילונים, יש יותר מן המשותף מאשר לאחד מהם ולבחור חרדי בן גילם?

האם אני מחויב שמידת הדתיות שלי תהיה חלק מהזהות שלי?

אני, ניר, מוגדר על ידי הנשיא ריבלין – ועל ידי כל מי שיפגוש אותי ברחוב בישראל – כחילוני.

אני, ניר, לא מגדיר את עצמי כחילוני.

אין לי בעיה עם ההגדרה "חילוני", פשוט זה לא אומר לי כלום. זה לא חלק מהזהות שלי, זה לא רלוונטי לאופן שבו אני תופס את עצמי ואת הזהות שלי. מידת הדתיות שלי אינה חלק מהזהות שלי. לא מתוך החלטה עקרונית או פילוסופית, ולא מתוך שום החלטה בכלל – פשוט מידת הדתיות שלי לא מגדירה אותי. פשוט ככה.

אני כן רואה את עצמי כמי שמאמין בצורך לדאוג לחלשים בחברה. אני כן מזהה את עצמי עם למידה, עם סקרנות, עם רצון להרגיש חופשי לשאול שאלות, לחקור ולהסיק מסקנות לעצמי. אני לא מגדיר את עצמי חילוני כי זה לא אומר לי כלום; מידת הדתיות שלי היא לא חלק מההגדרה העצמית שלי. אני כן מגדיר את עצמי כמי שמאמין בצורך להגן על חסרי ישע. אני כן מגדיר את עצמי כמי שמאמין שאני, ניר, צריך לתת מהזמן שלי, מהיכולות שלי ומהמשאבים שיש לי גם לאחרים שזקוקים לכך, ולא רק לעצמי.

יש כל כך הרבה דתיים, חרדים וערבים שיכולים להזדהות עם כל מילה שכתבתי כאן על הדרך בה אני רואה ומגדיר את עצמי. ועדיין, הם יהיו במחנה אחר, בשבט אחר, כי המדינה מחלקת משאבים, יוצרת פיצולים ומגדירה הגדרות שמשפיעות על הפרט ועל החברה מתוקף הדת שלהם ומתוקף רמת הדתיות שלהם. כמה ילדותי. כמה מעוות.

אני לא נאיבי. אני מכיר את ההיסטוריה היהודית ואת התפתחות הציונות. אני גם בן לאמא ששרדה רק בזכות התושייה של אמא שלה. רק היא ואמא שלה שרדו. כל השאר היו יהודים ולא הייתה לכך מחילה, אז, שם. אני יודע את כל זה, אבל אין לזה קשר להזדהות המדינה עם דת, כאילו שהמדינה היא יצור חי שיש לו רצונות, העדפות, הגדרות וזהויות. המדינה היא מבנה פוליטי שאמור לשרת את העם בכך שהוא יוצר סדר וארגון, ומסוגל ליצור מנגנונים שידאגו לחלוקה צודקת של משאבים ולבניית סדר עדיפויות.

מדינת ישראל צריכה להגדיר את עצמה כמדינה שתהיה לנצח נצחים מקלט בטוח לכל יהודי באשר הוא. מתוקף הסיפור ההיסטורי ומתוך רצון לוודא ש"לעולם לא עוד" – מדינת ישראל תעניק אזרחות מיידית והגנה לכל יהודי שירצה בכך. אבל המדינה עצמה היא לא יהודית, כי אין דבר כזה. המדינה היא לא בן אדם. מכך גם נגזר שהמדינה לא תחלק משאבים על בסיס דת או רמת דתיות. המדינה לא תבנה מבני דת. תרצה קהילה לבנות בית כנסת, מסגד, כנסייה, מקווה טהרה, ישיבה, כולל או מדרסה? תתכבד הקהילה, תגייס מתוכה את הכספים ותעשה כרצונה. החופש לפולחן דתי יישמר תמיד במדינה, וכל יהודי – וכל בעל דת אחרת – לא יחשוש לעולם לבטא את דתו ואת אמונתו בכל מקום שיחפוץ, כל עוד לא יפגע באחר, כמובן.

מדינת ישראל היא לא מדינה יהודית, כי אין דבר כזה. להיות יהודי זה עניין אנושי. מדינה לא יכולה להיות שמחה, עצובה, גבוהה או יהודית. מדינת ישראל היא מדינה שהדרך שבה הגדירו אותה מפלגת את אזרחיה ומסכסכת ביניהם על בסיס רמת הדתיות שלהם והדת בה התחנכו. וזו עוד הוכחה שמדינת ישראל היא לא מדינה יהודית – כי זו לא יהדות. לפחות לא היהדות שלי.

תמונה: סבא משה שלי ואני. סבא משה שאיבד הכל, אשתו הראשונה, הילדים שהיו לו. סבא משה ששרד מחנות בסיביר ושלאחר המלחמה התחתן עם סבתא גניה שלי ואימץ את אמא שלי וגידל אותה כביתו, ונתן לה את שמו. זו התמונה שאני הכי אוהב בעולם כי לרגע קט נראה שאחרי כל מה שעבר בחיים, לרגע קט יש במבט בינינו מעט נחמה. סבא משה הוא חלק מהזהות שלי.