כשגיאולוגיה פוגשת הנדסה קדומה
- Nir Topper
- לפני שעתיים
- זמן קריאה 4 דקות
הסטף - המקום של המעיינות והנקבות החשוכות, הטרסות והחקלאות. אבל האמת היא שמה שרואים מול העיניים הוא לא "טבע". הסטף הוא אחת הדוגמאות המרהיבות ל"נוף תרבות" (Cultural Landscape). הגאולוגיה כאן הכתיבה את המציאות: מי הגשם מחלחלים בסלע הגיר הסדוק (שנקרא אקוויפר), עד שהם נתקלים בשכבת סלע אטומה למים (שנקראת אקוויקלוד). המים לא יכולים להמשיך למטה, זורמים הצידה ופורצים החוצה על צלע ההר כמעיין שכבה. אבל האדם הוא זה שפיסל את ההר. ללא הטרסות, האדמה הפורייה הייתה נשטפת לנחל שורק תוך חורפים ספורים. כל אבן במדרגות האלו היא עדות למאבק הישרדותי בן אלפי שנים.
מהו גיל הטרסות, מתי בנו אותן לראשונה בסטף?
חפירות דרמטיות שנערכו בסטף על ידי פרופ' שמעון גיבסון ניפצו את המיתוס שהטרסות הן מתקופת הברזל (פחות או יותר תקופת התיישבות ישראל בכנען) וחשפו רעידת אדמה ארכיאולוגית: הטרסות בסטף נבנו כבר בתקופת הברונזה הקדומה ואפילו קודם לכן, באלף הרביעי לפנה"ס. חקלאים קדומים כבר הזיזו כאן סלעים ועיצבו את הנוף. אנחנו למעשה צועדים בתוך מוזיאון חי של טכנולוגיה אנושית קדומה.
איך זה עובד? האנטומיה של הטרסה -או- איך בונים הר מחדש?
הטכנולוגיה הזו, שנראית פשוטה, היא למעשה הנדסה אזרחית מתוחכמת. המטרה: להפוך מדרון תלול למערכת של משטחים ישרים ("שלח") המוחזקים על ידי קירות תמך ("רום").
הבנייה: מתחילים בחפירת יסודות בסלע האם. על היסודות בונים את הקיר ("רום") מאבני שדה מקומיות בבנייה יבשה (ללא מלט), תוך שילוב אבנים קטנות ("חצץ") לניקוז. זה קריטי – המים צריכים לחלחל דרך הקיר, אחרת הלחץ ההידרוסטטי ימוטט אותו.
המילוי: את המרווח שנוצר בין הקיר למדרון ממלאים באדמה, לרוב אדמת טרה-רוסה פורייה שהובאה מהסביבה או נסחפה באופן טבעי.
היתרונות: הטרסה היא "מלכודת מי נגר וסחף". היא בולמת את המים שדוהרים במדרון, מכריחה אותם לחלחל לקרקע ולהשקות את העצים, ומונעת מהאדמה היקרה להישטף לנחלים. בלי טרסות, הרי ירושלים היו חשופים וטרשיים לחלוטין.
התחזוקה: כאן אין "שגר ושכח". טרסה דורשת יד אוהבת וקשוחה. כל חורף בודקים: האם נוצרה "בטן" בקיר? האם אבנים נפלו? תיקון מיידי הוא חובה. בנוסף, חריש עמוק חיוני לא רק לגידולים, אלא כדי למנוע סדקים באדמה דרכם המים עלולים לפרוץ ולהחריב את הקיר מלמטה.
ומה לגבי השם?
אם תחפשו את "סטף" בתנ"ך, לא תמצאו. יש הסבורים שהשם הערבי "סטף" משמר בכלל מונח חקלאי מהמשנה – "סיטוף", פעולה של פציעת פרי התאנה כדי לזרז את הבשלתו, אך זוהי השערה בלבד, שנובעת ממראה הבוסתנים העתיקים שמכסים את המדרון. חבר טוב אמר לי שאולי יש קשר למילה סטיפה בערבית המבטאת ערימה הנחת דברים על דברים ויצירת סוג של מדרגה (כמו מילת הסלנג בעברית שבאה מערבית: סטיפת כסף). המקום הזה הוא פסיפס של שמות וזכרונות, מתקופת הברונזה ועד הכפר הערבי שנכבש במבצע "דני" ב-1948.
הגאונות האמיתית של הסטף מסתתרת במים. יש כאן חלוקה ברורה בין שתי תפיסות עולם: חקלאות הבעל וחקלאות השלחין. בבוסתנים למעלה, העצים "מחכים לבעל" (לאל הגשם, או לשמיים), אבל למטה, ליד המעיינות (עין סטף ועין ביכורה), האדם לוקח פיקוד. זוהי חקלאות השלחין – המים נשלחים בתעלות בכוח הכבידה. בסטף פיתחו את השיטה לרמת אמנות, עם בריכות אגירה שנסתמות ונפתחות לפי הצורך ולפי רצון החקלאים לעוצמת זרם המים.
ההיסטוריה המודרנית של המקום מרתקת לא פחות. אחרי מלחמת העצמאות, על חורבות הכפר הנטוש הוקם מושב עולים בשם "ביכורה", ששרד זמן קצר בלבד לפני שהתפרק. מי שנכנסו לואקום היו הלוחמים של יחידה 101 המיתולוגית והצנחנים, שהפכו את הטרסות והבתים הנטושים לשטח אימונים ללוחמה בשטח בנוי. חלק מההרס שאנחנו רואים היום הוא לא שיני הזמן, אלא תוצאה של אותם אימונים עצימים של שנות ה-50.
👈הצטרפו לערוץ הוואטסאפ (השקט) שלי - חברה, תרבות והיסטוריה:
אז מה אנחנו רואים היום?
בשנות ה-80 קק"ל הבינה שהדרך היחידה לשמר את הטרסות היא לעבד אותן (טרסה ללא חקלאי מתמוטטת). כך נולד פרויקט "בוסתנוף", ניסוי חברתי-חקלאי שמאפשר לתושבי העיר לחכור חלקה קטנה ולהיות חקלאים לרגע, ובכך לשמר את המורשת האדירה הזו. הפרויקט נחשב להצלחה גדולה ולמודל עולמי ליעור קהילתי. הרעיון שתושבי העיר (בעיקר מירושלים והסביבה) "מאמצים" טרסה ומעבדים אותה, יצר חיבור עמוק בין הקהילה ליער. הביקוש לחלקות עולה בהרבה על ההיצע, וישנן רשימות המתנה ארוכות לקבלת חלקה. זהו אחד המקומות הבודדים בארץ שבהם חקלאות מסורתית משתמרת בזכות הציבור הרחב ולא רק על ידי גופים מוסדיים. התחזוקה של המקום היא משולבת: קק"ל אחראית על השטחים הציבוריים, השבילים, הקירות התומכים הגדולים (ה"רומים") ומערכת המים המרכזית. החוכרים ("החקלאים העירוניים") אחראיים על הטיפוח היום-יומי של החלקות שלהם (גיזום, עישוב, שתילה). השילוב הזה הוא סוד הקסם (וגם האתגר) של המקום.
כשתגיעו לסטף, ותראו את המעיין הנובע, את החלקאות והטרסות, זכרו: אתם לא רואים רק מים, אבנים ועצים. אתם רואים טכנולוגיה בת 6,000 שנה (לפחות), שרידים של אנשים שהכירו את הטבע וידעו לעבוד יחד איתו כדי להפיק את המיטב מעבודת האדמה.
רוצים לראות את זה בעיניים? המדריך למטייל בסטף
📍 איך מגיעים? כותבים ב-Waze: "סטף חניון עליון". החניה חינם.
🥾 המסלול המומלץ (מעגלי): מהחניה העליונה יורדים בשביל המסומן (כחול) דרך הבוסתנים עד למעיינות. הירידה נוחה וחושפת את מערכת הטרסות המרשימה. למטה מחכים לכם שני מעיינות: עין סטף ועין ביכורה. האטרקציה המרכזית: כניסה לנקבות המים החצובות בסלע (הביאו פנסים ונעליים למים!). החזרה לחניה העליונה כרוכה בעלייה (בכל זאת, הרי ירושלים), אז קחו את הזמן. אורך המסלול: כ-3 ק"מ | זמן: 1.5-2 שעות.
יש אפשרות גם למסלול לא מעגלי, אבל מצריך איסוף מלמטה על ידי רכב שני.
👈הצטרפו לערוץ הוואטסאפ (השקט) שלי - חברה, תרבות והיסטוריה:
⚠️ חשוב:
הפירות: עם כל הפיתוי, אסור לקטוף. העצים שייכים לאנשים פרטיים שחוכרים את החלקות ומשקיעים בהן את כספם וזמנם. כבדו את עמלם.
המים: הכניסה לנקבות ולבריכות השכשוך הקטנות מותרת, אך הרחצה בבריכות האגירה הגדולות והעמוקות אסורה ומסוכנת.
ציוד: נעלי הליכה נוחות, מים, ופנס לנקבות.
👈הצטרפו לערוץ הוואטסאפ (השקט) שלי - חברה, תרבות והיסטוריה:
תגובות