קצין משטרה מכלכותה עיצב את הנוף הביטחוני של ישראל

Nir Topper
לפני 51 דקות
זמן קריאה 3 דקות

הן נמצאות בכל מקום. אנחנו חולפים על פניהן בכביש 4, רואים את הצללית שלהן חולשת על צומת לטרון, או מביטים בהן בגבול הצפון. מבני בטון עצומים, ברוטליסטיים, עם חרכי ירי צרים וצריחים שמביטים לכל עבר. אלו הן "מצודות טגארט", והסיפור שלהן הוא הרבה יותר מאשר היסטוריה של בטון ומלט; זהו סיפור על אימפריה במצוקה, על פחד קיומי מפני הנאצים, ועל פרדוקס היסטורי שבו היישוב העברי בנה במו ידיו את המבצרים ששימשו לאחר מכן לכליאתו, ולבסוף הפכו לעמוד השדרה של ביטחון מדינת ישראל.

הכל התחיל בנקודת שבר. השנה היא 1937, והמרד הערבי הגדול מכה גלים. לא רבים יודעים - המרד הערבי הופנה כלפי הבריטים, ולא כלפי הישוב היהודי. משטרת המנדט, שישבה במבנים שכורים ורעועים, מצאה עצמה נצורה וחסרת אונים מול טרור ולוחמת גרילה. האימפריה הבריטית, שהבינה שהיא מאבדת שליטה על נכס אסטרטגי, הזעיקה את סר צ'ארלס טגארט – מומחה ללוחמה בטרור שצבר את ניסיונו הקשוח במשטרת כלכותה שבהודו. טגארט לא האמין בשיטור קלאסי; הוא האמין בכוח צבאי-למחצה, נייד וממוגן היטב. הוא הביא איתו תפיסה מהפכנית: לא עוד תחנות משטרה בלב אוכלוסייה, אלא מבצרים שולטים, סגורים ואוטרקיים.

הצעד הראשון היה דרמטי: "גדר הצפון". ב-1938, כדי לעצור את הברחות הנשק והלוחמים מלבנון וסוריה, יזם טגארט הקמת מכשול פיזי מבוצר לאורך הגבול הצפוני, מלווה בשרשרת מצדיות בטון ("פילבוקסים" ומצדיות). האירוניה ההיסטורית החלה כבר אז – את התיל לגדר נאלצו הבריטים לרכוש דווקא מאיטליה הפאשיסטית, ואת העבודה ביצעה חברת "סולל בונה" היהודית, שגייסה אלפי פועלים למבצע לוגיסטי חסר תקדים בהרים הקשים של הגליל.

אך הפרויקט הגדול באמת, ה-PBP (Police Building Programme - תוכנית מבני המשטרה), יצא לדרך בגלל איום גדול הרבה יותר. בעודנו נוטים לחשוב שהמצודות נבנו רק בגלל המרד הערבי, המחקר מראה כי הדחף האמיתי לבנייה המסיבית בשנים 1940-1943 היה מלחמת העולם השנייה. החשש מפלישת "קורפוס אפריקה" של רומל מדרום, או כוחות וישי מצפון, הפך את תחנות המשטרה למעוזים צבאיים שנועדו לבלום טנקים.

👈הצטרפו לאחד הערוצים (השקטים) שלי - חברה, תרבות והיסטוריה:

Telegram: https://t.me/nirtopper

Whatsapp: https://whatsapp.com/channel/0029VbBAHb54yltQo5wQTd0z

כאן בדיוק נמצאת התשובה לשאלה מדוע אנו פוגשים את מפלצות הבטון הללו גם בלב הערים השלוות של המרכז, כמו פתח תקווה, חדרה וכפר סבא. המיקום שלהן לא היה מקרי ולא נועד רק לשיטור מקומי; הוא היה חלק ממערך הגנה אימפריאלי כולל שנועד להגן על "המותניים הצרים" של הארץ ועל צירי האורך החיוניים (כמו כביש החוף הישן). מצודות אלו מוקמו בדייקנות על צמתים אסטרטגיים כדי לשמש כ"פקקים" שיבלמו כוחות שריון פולשים בדרכם למרכזי השלטון או לתעלת סואץ. כ-62 מפלצות בטון כאלו הוקמו במהירות שיא ברחבי הארץ, תוך שימוש במלט מקומי של מפעל "נשר", כשהן מתוכננות לעמוד במצור של עד שלושה חודשים ללא תלות חיצונית, בזכות מאגרי מים עצומים שנחפרו מתחתיהן.

הגאונות האדריכלית של המצודות הייתה טמונה בפשטותה הקטלנית. המאפיין הבולט ביותר הוא שני מגדלי השמירה (הצריחים) הממוקמים בפינות אלכסוניות נגדיות. תכנון זה אפשר כיסוי באש של 360 מעלות וחיסול כל "שטח מת" סביב החומות. כל ניסיון התקרבות לחומת המצודה נתקל באש צולבת. המבנים חולקו לאגפים נפרדים עם חצרות פנימיות מוגנות, מה שאפשר חיים, לינה, חקירות וכליאה בתוך בועה מבוצרת ומנותקת מהסביבה העוינת.

עם סיום המנדט, ההיסטוריה התהפכה על פניה. המצודות שנבנו בסיוע עמל כפיים עברי, הפכו ב-1948 למכשלות הקשות ביותר של צה"ל הצעיר. הקרבות על משטרת עיראק סואידן ("המפלצת על הגבעה" – כיום מצודת יואב), נבי יושע (מצודת כ"ח) ולטרון, גבו מחיר דמים נורא. המבנים שהוקמו כדי להגן על האימפריה, הפכו למלכודות מוות ולסמלי גבורה במלחמת העצמאות.

כיום, שמונים שנה אחרי, מורשתו של טגארט עדיין חיה ובועטת. מעט מאוד פרויקטים קולוניאליים שרדו והמשיכו לתפקד באותה יעילות כמו המצודות הללו. חלקן הפכו לאתרי מורשת ומוזיאונים (כמו בלטרון וביואב), אחרות הוסבו לבתי כלא (כלא רמלה, כלא מגידו), ורבות משמשות עד היום את משטרת ישראל ואת צה"ל. הבטון של טגארט הוכיח את עצמו כחזק יותר מכל תהפוכה פוליטית, והמצודות נותרו עדות אילמת וכוחנית להיסטוריה המורכבת של הארץ הזו.

תמונה 1: סר צ'ארלס טיגארט, מקור תמונה: ויקיפדיה