זה לא רק קיר, זה מסמך

כשמטיילים בארץ ישראל, קשה לפספס את המוטיב החוזר בנוף שלנו: חומות. אבל האמת היא שחומות ומערכות ביצור הן הרבה יותר מסתם ערימות אבנים שנועדו לעצור אויב; הן "מסמך" היסטורי מרתק שחושף את היכולת ההנדסית, העוצמה הכלכלית והפחדים הקיומיים של כל תקופה. המיקום הגיאוגרפי של ארץ ישראל, כגשר יבשתי צר בין אימפריות, חייב את כל מי שחי כאן להיות מוכן עם החרב – ובמקרים רבים מאוד - מאחורי חומה. המסע הזה מתחיל לפני 10,000 שנה ביריחו, עם מה שחלק מהחוקרים העריכו שהוא המגדל המבוצר העתיק בעולם (היום יש כבר החולקים לגמרי על כך), וממשיך לתגלית מדהימה בתל דן: שער הלבנים הכנעני ("שער אברהם"). השער הזה, ששרד בזכות סוללות עפר שקברו אותו, מוכיח שהקשת ההנדסית (True Arch) הומצאה כאן בארץ ישראל אלפי שנים לפני שהרומאים בכלל חשבו עליה.

בתקופת המקרא, הדילמה הביטחונית הייתה בין חיסכון לבין עוצמה. מלכי יהודה וישראל בנו "חומות סוגרים" – חומות כפולות עם חדרים באמצע, ששימשו למגורים או מחסנים בימי שלום, ומולאו בעפר בזמן מלחמה. אבל כשהאיום הפך לקיומי, הכללים השתנו. המלך חזקיהו, בציפייה למכונת המלחמה האשורית המפחידה ולאילי הניגוח שלהם, בנה את "החומה הרחבה" בירושלים. הוא לא חסך בכלום: החומה נבנתה בעובי מטורף של 7 מטרים(!), וכללו הרס בתים פרטיים שעמדו בתוואי כדי לבצר את העיר, בדיוק כפי שתיאר הנביא ישעיהו: "וַתִּתְצוּ הַבָּתִּים לְבַצֵּר הַחוֹמָה".

מעבר לעובי ולגובה, התחכום ההנדסי בארץ ישראל התבטא במגוון פתרונות יצירתיים שהתפתחו לאורך הדורות. לצד "חומת הסוגרים" החסכונית, פיתחו המהנדסים הקדומים את ה"חלקלקה" – סוללת עפר ואבנים משופעת שהגנה על יסודות החומה, מנעה מאילי ניגוח להתקרב, והותירה את התוקפים חשופים לאש המגינים מלמעלה. אך האתגר הגדול ביותר היה תמיד השער – נקודת התורפה של העיר. הפתרון היה הפיכת השער למבצר עצמאי: מערכות כניסה מתוחכמות עם מגדלי שמירה וחלוקה פנימית לתאים. אנו מוצאים שערים בעלי שישה תאים (המאפיינים את מפעלות הבניה בחצור, מגידו וגזר) ושערים מאוחרים יותר בעלי ארבעה תאים. התאים הללו לא רק חיזקו את המבנה הגנתי, אלא שימשו ביומיום כמרכז החיים הציבורי – המקום בו ישבו "זקני העיר", שפטו את העם וסגרו עסקאות.

ההיסטוריה מלמדת שלפעמים דווקא הריסת חומות היא האסטרטגיה הטובה ביותר. במאה ה-13, השליטים האיוביים של ירושלים (יורשיו של צלאח א-דין) נקטו במדיניות "אדמה חרוכה" והרסו במו ידיהם את הביצורים שבנו, מתוך פחד שהצלבנים יחזרו, יכבשו את העיר ויתבצרו בה שוב. כך נותרה ירושלים פרוזה וללא חומות במשך מאות שנים, עד שהסולטאן סולימאן המפואר בנה את החומות שאנחנו מכירים היום – חומות שמעבר להגנה על תושבי העיר נועדו להרשים ולהציג את יכולותיו של השלטון.

אחד הבלבולים הנפוצים ביותר נוגע לכותל המערבי. המלך הורדוס, הבנאי הגדול של העולם העתיק, יזם לפני למעלה מ-2,000 שנה, את פרויקט הרחבת הר הבית, אך חשוב להבין: הכותל איננו חומת מגן של העיר, אלא קיר תמך (Retaining Wall). התפקיד שלו היה להחזיק את מסת האדמה האדירה ששימשה ליישור הרחבה הגדולה, ולא לעצור צבאות. זהו פלא הנדסי של אבני ענק בבנייה יבשה, שהפך ברבות השנים מאלמנט ארכיטקטוני למקום המקודש לעם היהודי (כי הוא המקום הקרוב ביותר לקוד הקודשים שניתן, ולפי ההלכה גם מותר, להגיע פיזית), לאחר ששרידיו שרדו את החורבן הרומי.

החומה היא לעולם לא רק קיר, היא ראי של הטכנולוגיה הצבאית של התקופה. כשהנשק היה חץ וקשת – בנו מגדלים; כשהגיעו אילי הניגוח – עברו לסוללות עפר וחומות עבות מאוד; וכשהאיום עלה לשמים - נבנו חומות טכנולגיות כדגומת “כיפת ברזל”, “החץ”, וכו’. אחת המשמעויות, מלכיש, ירושלים האיוביים ועד ימינו, הוא שחומה פסיבית היא חרב פיפיות. ללא כוח מגן נחוש, אסטרטגיה חכמה ומודיעין, גם החומה העבה ביותר היא אתגר עבור התוקפים שיחפשו את הדרך לסדוק אותה.

תמונה 1: ח' קיאפה (2011) - שער העיר הדרומי וחומת הסוגרים. מקור: רשות העתיקות - https://hadashot.iaa.org.il/report_detail.aspx?id=1989

תמונה 2: קטע משרידי החומה הרחבה של חזקיהו (סביב שנת 701 לפנה"ס), ירושלים. מקור: ויקיפדיה, החומה הרחבה

#nir_topper #tour_guide #archaeology #history #society #israel #travel #culture #ניר_טופר #מורה_דרך #ארכיאולוגיה #היסטוריה #ישראל #טיולים #תרבות #חברה #military_history #engineering #jerusalem #ancient_world #fortification #הנדסה_צבאית #ירושלים #עזה #בטחון #טכנולוגיה #מורשת