איך אנחנו מחליטים מה לזכור?

אני אוהב את החיבור בין הטקסט לשטח, בין מקורות וממצאים שמלמדים אותנו על מה שהיה לבין איך שאנחנו מבינים את ההיסטוריה ואת הגיאופוליטיקה של ארץ ישראל בעבר ובהווה. לעתים ישנן תפישות, תובנות, הבנות - שאנחנו לא תוהים מדי לגביהן, עד שמגיע מישהו ומציב חלופה הגיונית שמתיישבת לפתע בצורה טובה יותר מהסיפור שסיפרנו לעצמנו עד כה. דוגמה נדירה בעוצמתה היא משנתו של פרופ' ישראל פינקלשטיין המציבה מראה מאתגרת בפני המיתוס המכונן עליו גדלנו: "הממלכה המאוחדת" של שאול, דוד ושלמה.

פינקלשטיין מעלה תיאוריה, המבוססת מאוד מחקרית, הטוענת כי המאה ה-10 לפנה"ס – ימי הזוהר של ירושלים המקראית – הייתה דלה בממצאים. מתוך מחקר עמוק המבוסס גם על תארוך פחמן 14, לפי גישה זו, המונומנטים האדירים שיוחסו לשלמה בחצור, מגידו וגזר, הם למעשה מאוחרים יותר ושייכים למאה ה-9, לימי מלכי הצפון הגדולים – עמרי ואחאב.

המשמעות של הזזת ציר הזמן הארכיאולוגי היא דרמטית, לא רק אקדמית אלא גם תודעתית. היא משרטטת תמונה של שתי ישויות פוליטיות נפרדות שהתפתחו בקצב שונה לחלוטין: ממלכת ישראל הצפונית, שהייתה המעצמה האזורית האמיתית, העשירה והמקושרת לעולם, לעומת ממלכת יהודה הדרומית, שנותרה באותה תקופה מבודדת, דלילה באוכלוסייה ובעלת מאפיינים שבטיים. לפי ניתוח זה, ירושלים של המאה ה-10 לא הייתה בירה אימפריאלית שממנה נוהלה ממלכה אדירה, אלא יישוב כפרי קטן בהר, ללא יכולת בירוקרטית לנהל מפעלי בנייה מורכבים. "הממלכה הנשכחת" של הצפון היא זו שראויה, מבחינה היסטורית, לתהילה.

אז איך נוצר הסיפור המקראי המפואר? כאן נכנס לתמונה הניתוח הגיאופוליטי והחברתי המרתק. הדוח מצביע על המאה ה-7 לפנה"ס, ימי המלך יאשיהו, כרגע המכונן. לאחר חורבן שומרון (722 לפנה"ס), ירושלים הוצפה בפליטים מהצפון שהביאו איתם את המורשת והמסורות שלהם. המפגש הזה יצר "כור היתוך" הכרחי. כדי לאחד את העם ולבסס שאיפות התפשטות טריטוריאליות צפונה, נוצר צורך בנרטיב של "ממלכה מאוחדת" קדומה. סופרי החצר בירושלים ניכסו את הישגי המלכים הצפוניים (כמו הארמונות והאורוות) וייחסו אותם לדוד ושלמה, תוך יצירת אידיאולוגיה פן-ישראלית שמציגה את שתי הממלכות כאחים תחת שרביט אחד.

חשוב להדגיש: התיאוריה הזו אינה מבקשת "לבטל" את התנ"ך, אלא להעניק לו הקשר חדש ועמוק יותר. היא מציעה לקרוא את המקרא לא כעיתון המתעד אירועים בזמן אמת, אלא כתיעוד של זיכרונות תרבותיים שנערכו מתוך מניעים תיאולוגיים ופוליטיים. עבורנו, המתבוננים בחברה הישראלית, זהו שיעור נדיר על האופן שבו נרטיבים נוצרים וכיצד היסטוריה נכתבת כדי לשרת מטרות של זהות ואיחוד בהווה. "חטאם" של מלכי ישראל הצפונית לא היה באמת דתי, אלא בכך שההיסטוריה נכתבה על ידי המנצחים ששרדו – אנשי יהודה.

המחקר הארכיאולוגי-היסטורי מזמין אותנו למסע חקר אינטלקטואלי אמיץ. הוא דורש מאיתנו להפריד בין אמונה לבין מדע, ובין מיתוס לבין היסטוריה ריאלית. כשאנחנו מטיילים בתלי מגידו או חצור, עלינו לשאול את עצמנו: האם האבנים מספרות את סיפורו של שלמה, או שמא הן עדות אילמת לעוצמתה של שושלת עמרי שנשכחה? התשובה לשאלה הזו משנה את כל הדרך שבה אנחנו מבינים את ראשיתו של העם היהודי בארצו.

תמונה: "בית העמודים", מבנה ציבורי ששימש לאחסון סחורות, בחצור