מהקצה הנידח לבעלי הבית: המסע המדהים של הנצרות ואיך הוא מעצב את ירושלים עד היום
- Nir Topper
- לפני 3 שעות
- זמן קריאה 5 דקות
המעבר של הנצרות מזרם משיחי יהודי קטן, אי שם בקצה הנידח של האימפריה הרומית, לדת מדינה אימפריאלית הוא אחד התהליכים הדרמטיים, המסקרנים ולכאורה חסרי הסיכוי שיקרו, בהיסטוריה. בשנת 311 לספירה הוציא הקיסר גלריוס צו סובלנות שהעניק לנוצרים לראשונה זכות לקיים את דתם, ובשנת 313 הפכה הנצרות מדת נסבלת לדת בעלת הגנה משפטית מלאה.
הקיסר קונסטנטינוס, ששלט במערב האימפריה, והקיסר ליקיניוס, שנשא את התואר "אוגוסטוס מזרחי" ושלט בבלקן, נפגשו במילאנו. המפגש נערך לרגל נישואי ליקיניוס לאחותו למחצה של קונסטנטינוס, ובמסגרתו גם גובשה מדיניות דתית משותפת. כדי שמדיניות חופש הפולחן לנוצרים תיאכף בכל רחבי האימפריה – כולל בפרובינציות המזרחיות שבהן המשיך הקיסר מקסימינוס דאיה לרדוף נוצרים – הצו היה חייב לצאת בהסכמה ובשם שני הקיסרים. בשנת 380 כבר הוכרזה הנצרות כדת הרשמית של האימפריה הרומית. שינוי זה לא היה רק רוחני, אלא מיסד היררכיה וכוח פוליטי שעיצבו את פני אירופה והמזרח התיכון במשך מאות שנים.
במערב, קריסת האימפריה הרומית המערבית במאה החמישית והפלישות הגרמאניות שבאו בעקבותיה יצרו תהליך הדרגתי של שחיקת השלטון האזרחי. לתוך ואקום זה נכנס מוסד האפיפיורות. כבר במאה החמישית ניהל האפיפיור לאו הראשון משא ומתן עם אטילה ההוני ועם הוונדלים, ובסוף המאה השישית נאלץ האפיפיור גרגוריוס הראשון ליטול על עצמו תפקידים אזרחיים מובהקים – מניהול משא ומתן עם הלומברדים ועד לתשלום לחיילי מצב רומא ולהזנת האוכלוסייה – מה שהפך את המוסד לכוח פוליטי עצמאי שאינו נשען רק על הטענה התיאולוגית לירושת השליח פטרוס. רומא הפכה למעוז של יציבות היררכית, המיוצגת על ידי פטרוס "הסלע" – כינוי שניתן לו על ידי ישוע כמי שעליו תיבנה הכנסייה.
לעומת זאת, במזרח התפתחה דינמיקה שונה לחלוטין סביב הפטריארכיה של קונסטנטינופול, "רומא החדשה". בשל עוצמתה של האימפריה הביזנטית, הכנסייה התקיימה בצל סמכות הקיסר, שהתערב רבות בענייני הכנסייה, לרבות מינוי ראשיה – אף שפטריארכים חזקים יכלו לעתים לעמוד בפניו, ובענייני אמונה ודוקטרינה הקיסרים לא הצליחו לכפות את רצונם כשהוא סתר את עמדת הכנסייה. הפטריארך נתפס כ"ראשון בין שווים" (Primus inter pares) – סמכות מוסרית ורוחנית העומדת בראש מערכת של כנסיות עצמאיות (אוטוקפליות), הפועלות בשיטה סינודלית שבה לכל בישוף קול שווה, כולל קולו של הפטריארך, ללא הסמכות הריכוזית והמשפטית שהתפתחה ברומא בידי האפיפיור.
המתח בין שתי הגישות הללו הגיע לשיאו ב”סכיזמה הגדולה” (“הפילוג הגדול” - Great Schism) של שנת 1054, אף שבפועל מדובר בשיאו של תהליך ארוך של ניכור שהשתרע על פני מאות שנים. מחלוקות על סמכות האפיפיור, ויכוחים תיאולוגיים נוקבים – ובראשם מחלוקת הפיליוקווה (Filioque) בשאלת מהות רוח הקודש – וכן חילוקי דעות ליטורגיים, הובילו לחרמות הדדיים בין שליחי האפיפיור לבין הפטריארך מיכאל קרולריוס בקונסטנטינופול. למעשה, שני המונחים "קתולי" ו"אורתודוקסי" היו בשימוש כבר לפני הפילוג – הכנסייה המאוחדת כינתה את עצמה "קתולית" ואת אמונתה "אורתודוקסית" – אך לאחר הפיצול התקבעו בהדרגה כזהויות נפרדות ומבדלות.
המונח "קתולי" מקורו ביוונית (Katholikos) ופירושו "אוניברסלי" או "כולל", המבטא את שאיפת הכנסייה המערבית להיות הגוף המאחד והכללי של המאמינים תחת הנהגה אחת. המונח "אורתודוכסי" משלב ביוונית את המילים "אורתו" (ישר/נכון) ו"דוקסה" (אמונה), ומשמעו "האמונה הנכונה". שם זה מבטא את תפישת הכנסייה המזרחית כמי ששומרת על המסורת המקורית והטהורה של הנצרות הקדומה ללא שינוי. הקרע בין שתי הכנסיות הפך, למה שהיה נראה, כבלתי ניתן לאיחוי - לאחר מסע הצלב הרביעי ב-1204, כאשר צבאות הצלבנים בזזו את קונסטנטינופול עצמה. ניסיונות איחוד מאוחרים יותר – בליון (1274) ובפלורנס (1439) – נכשלו אף הם, והאירוע נתפס עד היום כבגידה היסטורית כואבת.
במאה ה-16 התרחש זעזוע נוסף בעולם הנוצרי עם הרפורמציה הפרוטסטנטית שהצית מרטין לותר. מעבר למחאה נגד שחיתות כנסייתית ומכירת אינדולגנציות (שטרות מחילה על חטאים תמורת כסף), הרפורמציה הייתה מהפכה פוליטית שאפשרה לנסיכים ומלכים להשתחרר מהשפעתה הכלכלית והמדינית של רומא. כך למשל, סקסוניה ונסיכויות גרמניות נוספות אימצו את הפרוטסטנטיות הלותרנית במהלך שנות ה-20 של המאה ה-16; באנגליה, המלך הנרי השמיני הוביל ב-1534 את "חוק העליונות" שניתק את הכנסייה האנגלית מרומא והפך אותו לראשה; ובסקנדינביה, שוודיה (החל מ-1527) ודנמרק (1536) הנהיגו רפורמציה שהפכה בהדרגה את הלותרניות לדת המדינה, תוך הלאמת נכסי הכנסייה וחיזוק שלטון המלוכה. העיקרון שקבע כי דת השליט היא דת המדינה, שעוגן רשמית בשלום אוגסבורג (1555), הוביל לפיצול גיאוגרפי ודתי שעיצב את הריבונות הלאומית המודרנית באירופה.
למרות שנדמה היה במשך כתשע מאות שנה, מאז הפילוג של 1054, כי הקרע בין הקתולים והאורתודוקסים הוא נצחי, המאה ה-20 הביאה עמה רוחות של פיוס. בינואר 1964 נערך בירושלים, על הר הזיתים, מפגש היסטורי ומרגש בין האפיפיור פאולוס השישי לבין הפטריארך האקומני אתנגורס הראשון. המפגש, שהיה הראשון בין ראשי שתי הכנסיות מאז הקונקיליום של פלורנס ב-1438, סימל את שבירת המחיצות, ובדצמבר 1965 הוביל לביטול הדדי של החרמות העתיקים משנת 1054. עדות חזותית רבת עוצמה למפגש זה ניתן למצוא ברחבת כנסיית הבשורה (הבזיליקה של האנונסיאציה) בנצרת, שם ניצב פסל המנציח את השניים כשהם מתחבקים – סמל לשאיפה לאחות את הקרעים ולבנות גשרים של הבנה בין הזרמים השונים של הנצרות.
גם כיום, המוסדות העתיקים הללו – הכנסיות האורתודוקסיות העצמאיות השונות ומוסד האפיפיורות מהוותיקן ברומא – ממשיכים להשפיע על המפה הגיאופוליטית. בארץ ישראל בולטת במיוחד הפטריארכיה היוונית-אורתודוקסית של ירושלים, המכונה גם "רום-אורתודוקסית" (ביוונית: Πατριαρχεῖον Ἱεροσολύμων – פטריארכיון הִיֶרוסוֹלִימוֹן). השם "רום" מקורו בשיבוש המילה "רומאים", שכן הביזנטים ראו עצמם כממשיכי האימפריה הרומית. השם "יוונית" נובע מהמורשת הביזנטית ומהעובדה שהדרגים הבכירים בה, חברי "אחוות הקבר הקדוש", הם יוונים במוצאם. היא נחשבת לגוף האורתודוקסי המשמעותי ביותר בארץ בשל טענתה להיות "כנסיית האם" המקורית שהוקמה בירושלים על ידי השליחים, כשיעקב הצדיק, אחיו של ישוע, היה הבישוף הראשון שלה.
מן הצד הקתולי-לטיני פועל הארגון "משמרת ארץ הקודש" (Custodia Terrae Sanctae) של המסדר הפרנציסקני הקתולי. הפרנציסקנים החלו לפעול בארץ כבר במאה ה-13, ובשנת 1342 הם קיבלו מהאפיפיור קלמנס השישי את המנדט הרשמי לשמש כנציגי הכס הקדוש והעולם הקתולי כשומרי המקומות הקדושים.
שני הגופים הללו הם לא רק סמכויות דתיות, אלא גם גורמים כלכליים ונדל"ניים בעלי משקל. הפטריארכיה היוונית-אורתודוקסית, הנחשבת לבעלת הקרקעות הפרטית השנייה בגודלה בישראל אחרי רשות מקרקעי ישראל, מחזיקה בבעלותה עתודות קרקע עצומות, מבנים היסטוריים, שטחים מסחריים ושכונות מגורים שלמות – כמו חלקים נרחבים מרחביה, טלביה ונָיוֹת בירושלים, ואף הקרקע שעליה ניצב בניין הכנסת. גם משמרת ארץ הקודש הפרנציסקנית מחזיקה באתרים קדושים ובנכסים רבים ברחבי הארץ. שליטה זו בקרקעות מעניקה לגופים אלה יכולת השפעה פוליטית ומדינית ניכרת, שכן כל פיתוח עירוני או הסדר מדיני באזורים רגישים מחייב התחשבות באינטרסים ובמעמד המשפטי של כנסיות אלו.
👈 הצטרפו לאחד הערוצים (השקטים) שלי, קבלו עדכון כשעולה מאמר חדש.
היסטוריה, חברה ותרבות בישראל:
וואטסאפ: nirtopper.com/whatsapp-channel
כאשר מסיירים בירושלים, ניתן לראות את נוכחותם הפיזית והארכיטקטונית של שני הגופים הללו בכל פינה. מרכז הפטריארכיה היוונית שוכן במתחם מרשים בלב הרובע הנוצרי, וסמלו המובהק הוא ה"טאפוס" (Taphos) – מונוגרמה (סמל המורכב מאותיות משולבות זו בזו) של האותיות היווניות טאו ופי (ΤΦ). לפי הפירוש הרווח, מדובר בקיצור המילה היוונית τάφος (טאפוס), שמשמעה "קבר"; לפי גורמים רשמיים בפטריארכיה, האותיות מייצגות את המילים Φύλακες Τάφου (פילאקס טאפוּ) – "שומרי הקבר". סמל זה ניתן למצוא על רוב המבנים היוונים-אורתודוקסיים בירושלים.
מנגד, מרכז משמרת ארץ הקודש שוכן במנזר סן סלוודור (המושיע הקדוש) הסמוך לשער החדש בחלק הצפוני של הרובע הנוצרי. סמלה של המשמרת הוא "צלב ירושלים" בעל חמשת הצלבים, שהיה גם סמל ממלכת ירושלים הצבלנית, או סמל שתי הזרועות המצולבות של פרנציסקוס הקדוש וישוע. תופעה ייחודית ונדירה בנוף הישראלי היא הנפת דגל הוותיקן – צהוב ולבן עם סמל המפתחות המוצלבים – מעל מבנים השייכים לכס הקדוש או למוסדותיו הרשמיים בירושלים, מחזה שאינו נפוץ במקומות אחרים בארץ ומדגיש את מעמדה הבינלאומי והדתי המיוחד של העיר.
תולדות הנצרות ופיצוליה הם תהליכים שהחלו בסמטאות ירושלים והמשיכו בבזיליקות של רומא וקונסטנטינופול, אבל ממשיכים להדהד בכל ביקור בעיר העתיקה של ירושלים.
תמונה 1 - סמל הפטריארכיה היוונית - ה"טאפוס" (Taphos) – מונוגרמה של האותיות היווניות טאו ופי (ΤΦ). הרובע הנוצרי, העיר העתיקה ירושלים. צילום: ניר טופר
תמונה 2 - סמל הפטריארכיה היוונית. מעל דלת מרכז הפוריארכיה היוונית, הרובע הנוצרי, העיר העתיקה ירושלים. צילום: ניר טופר.
תמונה 3 - סמל "משמרת ארץ הקודש" (Custodia Terrae Sanctae) - צלב ירושלים. מקור: ויקיפדיה.
Alessandro, Public domain, via Wikimedia Commons
תמנה 4 - מנזר סן סלוודור, מרכז משמרת ארץ הקודש - סמוך לשער החדש, הרובע הנוצרי, העיר העתיקה ירושלים. צילום: ניר טופר.
תמונה 5 - סמל משמרות ארץ הקודש. הרובע הנוצרי, העיר העתיקה ירושלים. צילום: ניר טופר.
תמונה 6 - דגל הותיקן על גג מתחם נוטרדאם דה ז'רוזלם (מצרפתית: Notre Dame de Jérusalem - "גבירתנו של ירושלים"). מקור:
Vered pichersky, CC BY-SA 4.0 <https://creativecommons.org/licenses/by-sa/4.0>, via Wikimedia Commons
👈 הצטרפו לאחד הערוצים (השקטים) שלי, קבלו עדכון כשעולה מאמר חדש.
היסטוריה, חברה ותרבות בישראל:
וואטסאפ: nirtopper.com/whatsapp-channel
--
---
----
תגובות