מהקצה הנידח לבעלי הבית: המסע המדהים של הנצרות ואיך הוא מעצב את ירושלים עד היום
- Nir Topper
- 19 במרץ
- זמן קריאה 5 דקות
עודכן: 19 במרץ
הפיכת הנצרות מזרם יהודי קטן בקצה נידח של האימפריה הרומית - לדת האימפריה ומאוחר יותר לדת הנפוצה בעולם היא מהתהליכים הדרמטיים והמפתיעים בהיסטוריה. לאחר כשלוש מאות שנות רדיפה בשל סירוב המאמינים לסגוד לאלילי רומא ולקיסר, שינה הקיסר קונסטנטינוס את המדיניות כדי לאחד את האימפריה המפוצלת. ע”פ המסורת הנצרית המפנה מיוחס להתגלות שחווה בשנת 312 לספירה, ערב יציאתו לקרב; הוא חזה בשמים בסמל ה'כריסטוגרם' (האותיות היווניות XP, קיצור למילה “משיח” ביוונית) תחת הכתובת "בסימן זה תנצח". בעקבות החזון סימן קונסטנטינוס את מגני חייליו בסמל זה וניצח בקרב. הכריסטוגרם היה למעשה סמל הנצרות הראשון, שקדם לצלב.
בשנת 313 הכריז קונסטנטינוס על הנצרות כדת מותרת ועד שנת 380 כבר הוכרזה הנצרות כדת הרשמית של האימפריה הרומית. שינוי זה מיסד היררכיה וכוח פוליטי שעיצבו את פני אירופה והמזרח התיכון במשך מאות שנים.
בתקופה זו חולקה האימפריה למזרחית, שבירתה קונסטנטינופול, ומערבית שבירתה רומא. קריסת המערב במאה ה-5 יצרה ואקום שלטוני שאליו נכנס מוסד האפיפיורות; ראשי הכנסייה הלטינית, כדוגמת לאו הראשון וגרגוריוס הראשון, נאלצו למלא תפקידים אזרחיים ומדיניים דחופים – מניהול משא ומתן עם פולשים ועד להזנת האוכלוסייה. פעולות אלו הפכו את האפיפיורות לכוח פוליטי עצמאי שאינו נשען רק על סמכות דתית, והפכו את רומא למעוז של יציבות שלטונית היררכית.
לעומת זאת, במזרח התפתחה דינמיקה שונה לחלוטין סביב הפטריארכיה של קונסטנטינופול. בשל עוצמתה של האימפריה הביזנטית, הכנסייה התקיייה בצל סמכות הקיסר, שהתערב רבות בענייני הכנסייה, לרבות מינוי ראשיה. הפטריארך, ראש הכנסיה המזרחית, נתפס כ"ראשון בין שווים" (Primus inter pares) – מבחינה מוסרית ורוחנית מהווה ראש למערכת כנסיות עצמאיות, אך בעל קול שווה לכל בישוף העומד בראש כל אחת מאותן הכנסיות. זאת בניגוד לסמכות הריכוזית והמשפטית שהתפתחה ברומא בידי האפיפיור.
במשך מאות שנים התפתח תהליך ארוך של ניכור בין שתי הכנסיות (המזרחית והמערבית). מחלוקות על סמכות האפיפיור וויכוחים תיאולוגיים נוקבים הגיעו לשיאם ב”סכיזמה הגדולה” (“הפילוג הגדול” - Great Schism) של שנת 1054, שבאו לידי ביטוי גם בחרמות הדדיות בין האפיפיור ברומא לבין הפטריארך בקונסטנטינופול. למעשה, שני המונחים "קתולי" ו"אורתודוקסי" שהיו בשימוש עוד לפני הפילוג, התקבעו לאחריו כזהויות נפרדות ומבדלות בין הכנסיות.
המונח "קתולי" מקורו ביוונית (Katholikos) ופירושו "אוניברסלי" או "כולל", המבטא את שאיפת הכנסייה המערבית להיות הגוף המאחד והכללי של המאמינים תחת הנהגה אחת. המונח "אורתודוכסי" משלב ביוונית את המילים "אורתו" (ישר/נכון) ו"דוקסה" (אמונה), ומשמעו "האמונה הנכונה". שם זה מבטא את תפישת הכנסייה המזרחית כמי ששומרת על המסורת הנוצרית המקורית. הקרע בין שתי הכנסיות הפך, למה שהיה נראה, כבלתי ניתן לאיחוי - לאחר שבמסע הצלב ה-4 בשנת 1204 צבאות הצלבנים (שהגיעו ממערב) בזזו את קונסטנטינופול עצמה, אירוע הנתפס עד היום כבגידה היסטורית כואבת.
במאה ה-16 חוללה הרפורמציה הפרוטסטנטית של מרטין לותר זעזוע נוסף. לצד המחאה נגד שחיתות הכנסייה, הייתה זו מהפכה פוליטית שאפשרה לשליטים להשתחרר מחסותה הכלכלית והמדינית של רומא. הלותרניות אומצה בגרמניה ובסקנדינביה, ובאנגליה הוביל הנרי השמיני לניתוק רשמי ב-1534. בשנת 1555 עוגן ב'שלום אוגסבורג' העיקרון "בעל השלטון, לו סמכות קביעת הדת" (Cuius regio, eius religio), שסיים את המאבק הדתי בקיסרות הרומית הקדושה. הסדר זה קיבע פיצול גיאוגרפי ודתי שעיצב את פני הריבונות הלאומית המודרנית באירופה.
למרות שנדמה היה במשך כתשע מאות שנה, מאז הפילוג של 1054, כי הקרע בין הקתולים והאורתודוקסים הוא נצחי, המאה ה-20 הביאה עמה רוחות של פיוס. בינואר 1964 נערך בירושלים, על הר הזיתים, מפגש היסטורי ומרגש בין האפיפיור פאולוס השישי לבין הפטריארך האקומני אתנגורס הראשון. המפגש, שהיה הראשון בין ראשי שתי הכנסיות מאז 1438, סימל את שבירת המחיצות, ובדצמבר 1965 הוביל לביטול הדדי של החרמות העתיקים משנת 1054. עדות חזותית למפגש זה ניתן למצוא ברחבת כנסיית הבשורה בנצרת, שם ניצב פסל המנציח את השניים כשהם מתחבקים – סמל לשאיפה לאחות את הקרעים ולבנות גשרים של הבנה בין הכנסיות השונות.
גם כיום, המוסדות העתיקים הללו ממשיכים להשפיע על המפה הגיאופוליטית. בישראל בולטת במיוחד הפטריארכיה היוונית-אורתודוקסית של ירושלים. השם "יוונית" נובע מהמורשת הביזנטית – שאימצה את השפה והתרבות היוונית, שהפכו לשפת המנהל והתאולוגיה במזרח. עד ימינו הדרגים הבכירים בה הם יוונים במוצאם. הפטריארכיה היוונית טוענת להיות "כנסיית האם" המקורית שהוקמה בירושלים על ידי השליחים, כשיעקב הצדיק, אחיו של ישוע, היה הבישוף הראשון שלה.
מן הצד הקתולי-לטיני פועל הארגון "משמרת ארץ הקודש" (Custodia Terrae Sanctae) של המסדר הפרנציסקני הקתולי. הפרנציסקנים החלו לפעול בארץ כבר במאה ה-13, ובשנת 1342 הם קיבלו מהאפיפיור קלמנס השישי את המנדט הרשמי לשמש כנציגי הכס הקדוש והעולם הקתולי כשומרי המקומות הקדושים.
שני הגופים הללו הם לא רק סמכויות דתיות, אלא גם גורמים כלכליים ונדל"ניים בעלי משקל. הפטריארכיה היוונית-אורתודוקסית, הנחשבת לבעלת הקרקעות הפרטית השנייה בגודלה בישראל אחרי רשות מקרקעי ישראל, מחזיקה בבעלותה עתודות קרקע עצומות, מבנים היסטוריים, שטחים מסחריים ושכונות מגורים שלמות – כמו חלקים נרחבים מרחביה, טלביה ונָיוֹת בירושלים, ואף הקרקע שעליה ניצב בניין הכנסת. גם משמרת ארץ הקודש הפרנציסקנית מחזיקה באתרים קדושים ובנכסים רבים ברחבי הארץ.
👈 הצטרפו לאחד הערוצים (השקטים) שלי, קבלו עדכון כשעולה מאמר חדש.
היסטוריה, חברה ותרבות בישראל:
וואטסאפ: nirtopper.com/whatsapp-channel
כאשר מסיירים בירושלים, ניתן לראות את נוכחות שני הגופים הללו בכל פינה. מרכז הפטריארכיה היוונית שוכן במתחם מרשים בלב הרובע הנוצרי, וסמלו המובהק הוא ה"טאפוס" (Taphos) – מונוגרמה (סמל המורכב מאותיות משולבות זו בזו) האותיות היווניות טאו ופי (ΤΦ). קיצור המילה היוונית τάφος (טאפוס), שמשמעה "קבר"; ובגרסה ארוכה יותר, האותיות מייצגות את המילים Φύλακες Τάφου (פילאקס טאפוּ) – "שומרי הקבר". סמל זה ניתן למצוא על רוב המבנים היוונים-אורתודוקסיים בירושלים.
מנגד, מרכז משמרת ארץ הקודש שוכן במנזר סן סלוודור (המושיע הקדוש) הסמוך לשער החדש ברובע הנוצרי. סמלי המשמרת הם "צלב ירושלים" בעל חמשת הצלבים, שהיה גם סמל ממלכת ירושלים הצבלנית, וסמל שתי הזרועות המצולבות של פרנציסקוס הקדוש וישוע. תופעה ייחודית ונדירה בנוף הישראלי היא הנפת דגל הוותיקן – צהוב ולבן עם סמל המפתחות המוצלבים – מעל מבנים השייכים לכס הקדוש או למוסדותיו הרשמיים בירושלים, מחזה שאינו נפוץ במקומות אחרים בארץ.
תולדות הנצרות ופיצוליה הם תהליכים שהחלו בסמטאות ירושלים והמשיכו בבזיליקות של רומא וקונסטנטינופול, אבל ממשיכים להדהד בכל ביקור בעיר העתיקה של ירושלים.
תמונה 1 - צלב קונסטנטינוס, כריסטוגרם - מונוגרמה המצליבה את שתי האותיות הראשונות במילה "כריסטוֹס" ("משיח" ביוונית - Χριστός). המטבע - מהמאה ה-4 ועל אחד מצדדיו נראה ה"כי רו". על צידו השני מופיע מגננטיוס, קיסר רומי (350-353 לספירה).
תמונה 2 - סמל הפטריארכיה היוונית - ה"טאפוס" (Taphos) – מונוגרמה של האותיות היווניות טאו ופי (ΤΦ). הרובע הנוצרי, העיר העתיקה ירושלים. צילום: ניר טופר
תמונה 3 - סמל הפטריארכיה היוונית. מעל דלת מרכז הפוריארכיה היוונית, הרובע הנוצרי, העיר העתיקה ירושלים. צילום: ניר טופר.
תמונה 4 - סמל "משמרת ארץ הקודש" (Custodia Terrae Sanctae) - צלב ירושלים. מקור: ויקיפדיה.
Alessandro, Public domain, via Wikimedia Commons
תמנה 5 - מנזר סן סלוודור, מרכז משמרת ארץ הקודש - סמוך לשער החדש, הרובע הנוצרי, העיר העתיקה ירושלים. צילום: ניר טופר.
תמונה 6 - סמל משמרות ארץ הקודש. הרובע הנוצרי, העיר העתיקה ירושלים. צילום: ניר טופר.
תמונה 7 - דגל הותיקן על גג מתחם נוטרדאם דה ז'רוזלם (מצרפתית: Notre Dame de Jérusalem - "גבירתנו של ירושלים"). מקור:
Vered pichersky, CC BY-SA 4.0 <https://creativecommons.org/licenses/by-sa/4.0>, via Wikimedia Commons
👈 הצטרפו לאחד הערוצים (השקטים) שלי, קבלו עדכון כשעולה מאמר חדש.
היסטוריה, חברה ותרבות בישראל:
וואטסאפ: nirtopper.com/whatsapp-channel
--
---
----
תגובות