101 שנות מלחמה, 97% עקירה ונס הישרדות אחד בגליל

Nir Topper
לפני 3 ימים
זמן קריאה 3 דקות

האומה הצ'רקסית, המגדירה את עצמה בשפה האדיגית בשם "אדיגה" (Adyghe), מייצגת את אחד המקרים המרתקים ביותר של הישרדות אתנו-תרבותית יוצאת דופן בעידן המודרני. מדובר בעם ילידי עתיק שמקורו באזור צפון-מערב הקווקז, אזור ששימש לאורך ההיסטוריה כצומת גיאוגרפית בין הים השחור לים הכספי ובין אירופה לאסיה. לגבי משמעות השם "אדיגה"' על פי הסברה המקובלת: "עם היושב בארץ הררית הסמוכה לים", סברה נוספת מפרשת את השם כ"הרריים" — אנשי המקומות הגבוהים. השם "צ'רקסים" (Cherkess) הוא למעשה כינוי חיצוני שמקורו שנוי במחלוקת — ייתכן שהוא נגזר מכינוי טורקי, או מהמונגולית, או מן הפרסית — וממנו נגזר גם השם הלטיני "Circassians". זהו לאום המורכב על פי המסורת המקובלת מ-12 שבטים היסטוריים עיקריים, המונצחים עד היום בדגל הלאומי הצ'רקסי באמצעות 12 כוכבים זהובים על רקע ירוק, ובמרכזם שלושה חצים צולבים המסמלים על פי מסורת ה-Xabze את הנכונות לשלום ויחד עם זאת את הנחישות להגנה עצמית.

זהות העם נשענת על ה"אדיגה חאבזה" (Adyghe Xabze) – קוד אתי וחברתי בלתי כתוב המדגיש כבוד, משמעת עצמית ואירוח, ונתפס לעיתים כחשוב מהדת הפורמלית. ההיסטוריה הדתית הצ'רקסית עברה גלגולים מאמונות פגאניות קדומות (האל תאשח'ו), דרך נצרות בהשפעה ביזנטית וגאורגית, ועד להתאסלמות הדרגתית שהחלה במאה ה-15 והואצה במאה ה-19 כחלק מההתנגדות לכיבוש הרוסי. כיום רוב הצ'רקסים הם מוסלמים סונים.

האסון הלאומי הגדול ביותר בתולדות האומה הצ’רקסית התרחש במהלך המאה ה-19, בעקבות המלחמה הרוסית-צ'רקסית שנמשכה כ-101 שנים (1763–1864). המלחמה הסתיימה בטיהור אתני רחב היקף, ובמה שחוקרים רבים מגדירים כרצח עם, אף שעד כה הוכר ככזה רשמית רק על ידי גאורגיה (2011). על פי ההערכות השונות, בין מיליון ל-1.5 מיליון צ'רקסים נספו בשלבי המלחמה האחרונים ובמהלך הגירוש, מרעב, ממחלות ומהרג ישיר, ו-97% מהאוכלוסייה הצ'רקסית נעקרה מאדמותיה. ב-21 במאי 1864 הוכרז על סיום המלחמה, ויום זה מצוין עד היום כיום האבל הלאומי בקהילות הצ'רקסים ברחבי העולם. הניצולים הוגלו ממולדתם.

הגעת הצ'רקסים לארץ ישראל בסוף שנות ה-70 של המאה ה-19 הייתה חלק מהאסטרטגיה העות'מאנית ליישוב אזורי ספר בנתינים נאמנים ולוחמים עזי נפש, שישמשו חומת מגן מפני הבדואים והדרוזים. הצ’רקסים הקימו שלושה יישובים: כפר כמא בגליל התחתון, בשנת 1878 על ידי בני שבט השפסוג; ריחאניה בגליל העליון, בשנת 1878 על ידי בני שבט האבזאח; וכפר שלישי שנקרא בשפה האדיגית "מז", באזור חדרה שבשרון, שתושביו היו צ'רקסים מכמה שבטים. “מז” שהוקם באזור ביצות, ננטש בהדרגה לאחר שמגפות מלריה וטיפוס הכריעו את רוב תושביו, והניצולים עברו לכפר כמא ולריחאניה או חצו את הירדן ליישובים צ'רקסיים אחרים. למרות עוינות ראשונית מצד הבדואים, שראו בצ'רקסים פולשים למרעותיהם וסוכנים עות'מאניים, הצליחו הצ'רקסים לבסס את אחיזתם בקרקע בזכות מיומנויות צבאיות מופלגות ויכולת הסתגלות לתנאים קשים. בתקופת המנדט הבריטי ובמיוחד ערב הקמת המדינה, התגבשה התקרבות בין הצ'רקסים לבין היישוב היהודי, שנבעה בעיקר ממעמדם הייחודי כקהילה מוסלמית שאינה ערבית ומשיקולים פרגמטיים משותפים.

עם הקמת מדינת ישראל בחרו הצ'רקסים לקשור את גורלם עם המדינה החדשה, ובשנת 1958 הגישו בקשה לרשויות להחיל חוק שירות חובה על גברי הקהילה — שנתיים לאחר שהדרוזים גויסו באופן דומה. כיום, הקהילה בישראל מונה כ-5,000 נפש המרוכזים בשני כפריהם בגליל, עם שיעורי גיוס גבוהים מאוד בקרב הגברים — למעלה מ-80% על פי נתוני צה"ל — ונתוני השכלה אקדמית העולים על הממוצע הארצי. הנשים פטורות משירות חובה. המבנה החברתי נשען על הנהגה אזרחית-מוניציפלית ועל מוסד ה"ח'אסה" (Khase) — מועצה מייעצת מסורתית הפועלת בכל קהילה צ'רקסית — וכן על דמות ה"תאמאדה", הזקן המכובד הנושא בסמכות מוסרית מתוקף הקפדתו על ה-Xabze, מה שמבטיח משמעת קהילתית חזקה ושיעורי פשיעה נמוכים במיוחד ביישובים אלו.

מדינת ישראל נחשבת בקרב חוקרים ובקהילה הצ'רקסית הבינלאומית למקרה בוחן מוצלח במיוחד בשימור הזהות והשפה האדיגית. בעוד שבקהילות גדולות בהרבה כמו טורקיה — שם הופעלו לחצי "טורקיפיקציה" כבדים — ובירדן, שם חלק גדול מהצ'רקסים כבר אינם דוברי השפה, הבידוד היחסי בתוך מדינת הלאום היהודית דווקא סייע לצ'רקסים הישראלים לשמר את מורשתם: בניגוד לאחיהם שנטמעו בזרם הערבי-מוסלמי הדומיננטי במדינות השכנות, לצ'רקסים בישראל לא היה סיכוי ממשי להיטמע בזרם היהודי-ציוני. מעל 90% מבני הקהילה חוזרים לכפריהם לאחר שירות צבאי ולימודים, ונישואי תערובת נחשבים לטאבו. עם מחויבות עמוקה לשלושה מעגלי זהות — המדינה הישראלית, הכפר הצ'רקסי והאומה הצ’רקסית העולמית — הקהילה הצ'רקסית בישראל מהווה דוגמה יוצאת דופן להשתלבות אזרחית מלאה מבלי לוותר על השורשים העמוקים, אם כי גם כאן ניכרים סימני שחיקה תרבותית בדור הצעיר, עם תהליכים עולמיים העוסקים באוניברסליות מצד אחד ובאינדיבידואליות מהצד השני, בעת ובעונה אחת.

תמונה 1 - ארץ הצ'רקסים בשנת 1700. מקור: Adamsa123, CC BY-SA 3.0 <https://creativecommons.org/licenses/by-sa/3.0>, via Wikimedia Commons