מהח'ליף במצרים ועד להייטק בגליל: איך הפכה קבוצה סגורה מהמאה ה-11 לעמוד השדרה של ישראל?

Nir Topper
לפני 3 ימים
זמן קריאה 4 דקות

העדה הדרוזית, המכנה עצמה "אל-מוּוַחִּידוּן" (המייחדים), היא אחת הקבוצות האתנו-דתיות המרתקות במזרח התיכון. שורשי הדת נטועים במאה ה-11 במצרים הפאטימית, שם צמחה בשנת 1017 מתוך האסלאם השיעי-איסמאעילי תחת שלטונו של הח'ליף אל-חאכם באמר אללה. תקופה זו התאפיינה ב"דאעווה" (קריאה לאמונה) שנפרשה על פני כ-26 שנים’ במהלכה הוזמנו מאמינים להצטרף לדת החדשה. בשנת 1043 נסגרו "שערי הדאעווה" על ידי מנהיג התנועה בהאא אל-דין אל-מֻקְתַנָא, ומאז הפכה העדה לקבוצה סגורה שלא ניתן להצטרף אליה, במטרה לשמר את טוהר האמונה ולהגן על הקהילה מפני רדיפות. הדרך היחידה להיכלל בעדה הדרוזית, כך מאז 1043, היא להיוולד לאם ולאב דרוזים.

לב האמונה הדרוזית נשען על פילוסופיה מונותאיסטית המדגישה את אחדות האל ואת היותו נעלה מכל תיאור או הגדרה אנושיים. המערכת התאולוגית מיוצגת באופן סמלי בחמישה צבעים המופיעים בדגל הדרוזי ובכוכב הדרוזי, כאשר כל צבע מסמל עיקרון קוסמי הנקרא "חַדּ" (גבול): הירוק מייצג את השכל האוניברסלי (אל-עַקְל), האדום את הנפש האוניברסלית (אל-נַפְס), הצהוב את המילה והאמת (אל-כַּלִמַה), הכחול את הקדימה והסיבה (אל-סָאבִּק), והלבן את ההגשמה והתוצאה (אל-תָּאלִי). הדרוזים אינם מקיימים את חמשת עמודי האסלאם במתכונתם המקובלת, ובמקום זאת מחויבים לשבעה צווים שהם תמהיל של עקרונות אמונה וחובות מוסריות. בראשן נמנים "סִדְק אל-לִסָאן" — חובת אמירת האמת, ו"חִפְז̇ אל-אִח'ואן" (שמירה על האחים), המבטאת ערבות הדדית עמוקה בתוך הקהילה. סולידריות זו מתוארת באמרה הדרוזית הידועה בדימוי של טס נחושת — שבכל מקום שמכים בו, הוא מצלצל ומהדהד כולו.

אמונת גלגול הנשמות (תַקַמֻּס) היא נדבך ייחודי המעצב את התודעה הדרוזית. על פי האמונה, הנשמה היא נצחית ועם המוות עוברת לגוף של תינוק דרוזי שנולד, מה שיוצר תחושת אחווה עמוקה ובלתי ניתנת לניתוק בין כל בני העדה בעולם. תפיסה זו גם מסבירה את היחס כלפי המוות, שכן המוות נתפס רק כהחלפת לבוש לנשמה — והמילה "תקמוס" עצמה נגזרת מהמילה "קמיס", שפירושה חולצה או בגד עליון. המבנה החברתי מחלק את הקהילה ל"עוקאל" (יודעי סוד), שהם המקודשים לדוקטרינה הדרוזית, לובשים לבוש צנוע וכיסוי ראש, מקפידים על חיי מוסר ויושרה ומתכנסים בערבי חמישי בבתי תפילה צנועים המכונים "ח'ילווה" לתפילה, לימוד ומדיטציה, ול"ג'והאל" — הרוב הבלתי-מקודש של העדה, שאינם נחשפים לכתבי הקודש הפנימיים.

ההיסטוריה הדרוזית רצופה במאבקים על חירות ואוטונומיה באזורים הרריים מבודדים. בראשית המאה ה-17, תחת שלטון האמיר פח'ר א-דין השני ממשפחת מעאן, הגיע מנהיג דרוזי לשיא הכוח הפוליטי שהושג אי-פעם על ידי בן העדה: אף שפעל כמושל בשם העות'מאנים, הוא שלט בפועל באוטונומיה נרחבת על רוב לבנון, כמעט כל סוריה וחלקים ניכרים מארץ ישראל, מן המישור שליד אנטיוכיה בצפון ועד צפת בדרום. המאה ה-20 הביאה עמה את "המרד הסורי הגדול" (1925–1927) בהובלת סולטאן אל-אטרש, שהחל כמרד דרוזי בג'בל א-דרוז והתרחב למרד לאומי סורי נגד המנדט הצרפתי, ואל-אטרש הפך לסמל של אומץ לב והתנגדות. אירועים אלו ביססו את מעמדם של הדרוזים כגורם מפתח גיאופוליטי במרחב.

הקשר המיוחד בין הדרוזים למדינת ישראל מכונה "ברית דמים" - כינוי שאני לא סובל ולדעתי עושה נזק גדול למהות הקשר בין דרוזים, יהודים והמדינה. הקשר נרקם עוד בתקופת המנדט הבריטי, כאשר קשרים ראשונים נוצרו בשנות ה-30 של המאה ה-20, בעיקר בזמן המאורעות האלימים, והעמיקו בשנות ה-40. מאז 1956 מוטל חוק גיוס חובה על הגברים הדרוזים הצעירים — צעד שנעשה בעקבות יוזמה של מנהיגי העדה בהובלת המנהיג הרוחני דאז, השיח’ אמין טריף. שיעור הגיוס בקרב הגברים הדרוזים הוא כ-85% — מהגבוהים בישראל. את בני העדה הדרוזית ניתן למצוא בכל נקודות המפתח, ההובלה והמנהיגות בישראל; באקדמיה, במערכת המשפט, הכלכלכה, בהיי טק, בפיתוח וביזמות, בחינוך ועוד ועוד. רבים מבני העדה משרתים בזרועות הביטחון ובדרגות הבכירות ביותר. המנהיג הרוחני של העדה הדרוזית בישראל הוא השייח' מוואפק טריף, נכדו של השייח' אמין טריף, המכהן בתפקיד מאז 1993. מקום מושבו של השיח’ מוואפק טריף, כמו גם של סבו ז”ל ומקום הקבר שלו, הוא הכפר ג’וליס - המהמם והמקסים והאהוב עלי מאוד, בעיקר בגלל אנשיו יוצאי הדופן.

נתונים דמוגרפיים עדכניים מלמדים על מהפכה חברתית עמוקה בתוך העדה בישראל. חלה ירידה תלולה בשיעור הפריון, שעמד במחצית הראשונה של 2024 על כ-1.64 ילדים לאישה — מהנמוכים בקרב הקבוצות הדתיות המוכרות בישראל, דומה לזה של הנוצרים (1.62). במקביל, חלה עלייה משמעותית במספר הסטודנטים הדרוזים בהשכלה גבוהה מאז שנת 2000, כשנשים דרוזיות מהוות חלק גדל והולך מהלומדים. נכון לשנת 2024, חיים בישראל (ללא רמת הגולן) כ-123,000 דרוזים, המרוכזים ברובם ביישובי הגליל והכרמל. בעולם כולו נאמד מספרם בין 800,000 למיליון+ נפש, כאשר הריכוזים העיקריים נמצאים בסוריה (בעיקר בהר הדרוזים), בלבנון (בהרי השוף) ובישראל.

גם ברמת הגולן ניכר שינוי היסטורי ופוליטי משמעותי. מאז החלת החוק הישראלי על רמת הגולן בשנת 1981, הוגדרו הדרוזים המתגוררים בארבעת יישובי הקבע — מג'דל שמס (היישוב הגדול ביותר), בוקעאתא, מסעדה ועין קינייא — כתושבי קבע בישראל. מעמד זה מעניק להם זכויות אזרחיות וחברתיות, למעט זכויות הניתנות לאזרחי המדינה כמו למשל הצבעה לכנסת. לתושבי רמת הגולן הדרוזים ניתנה הזכות להגיש בקשה להתאזרחות ישראלית. הדרוזים ברמת הגולן, המונים כיום כ-29,000 נפש, עברו תהליכים גיאופוליטיים דרמטיים: מלחמת האזרחים בסוריה, אירועי 7 באוקטובר 2023, הטבח בילדים במג'דל שמס ביולי 2024, ובהמשך נפילת משטר אסד — כל אלו הובילו לתמורות נרחבות, ביניהן גם זינוק חסר תקדים בבקשות לאזרחות ישראלית. כיום, כ-20.45% מהדרוזים ברמת הגולן (כ-6,000 איש) מחזיקים באזרחות ישראלית מלאה — זאת לעומת פחות מ-10% בשנת 2011.

תמנה 1 - שיח' אמין טריף, 1950. נולד בשנת 1898 בכפר ג'וליס. בשנת 1988, במלאת 60 שנה להנהגתו, התכנסו ראשי העדה הדרוזית והכתירו אותו כמנהיגה הבלעדי של הדרוזים בכל המזרח התיכון. השייח' טריף זכה בפרס ישראל בשנת 1990 על תרומה נכבדת לעדה הדרוזית, למדינת ישראל ולשותפות בין הדתות. מקור: ויקיפדיה, אמין טריף. BRAUNER TEDDY, Public domain, via Wikimedia Commons