top of page
חיפוש

"השבוע" - השבוע לפני 57 שנה - לוי אשכול

  • תמונת הסופר/ת: Nir Topper
    Nir Topper
  • 27 בפבר׳
  • זמן קריאה 2 דקות

השבוע לפני 57 שנים, ב-26 בפברואר 1969, נפטר לוי אשכול בעודו מכהן כראש הממשלה, וזו הזדמנת מצוינת לשוחח קצת על האיש הגדול הזה ומעורר ההשראה הזה. בזיכרון הלאומי הוא נדחק לעיתים לפינה אפורה, לכוד בין הכריזמה המשיחית של בן-גוריון לבין ההילה הצבאית של דיין ורבין. הוא זכור בעיקר בשל "הנאום המגומגם" בערב מלחמת ששת הימים, רגע שנתפס אז כחולשה, אך במבט לאחור חשף אולי את הצד האנושי והאחראי ביותר של המנהיגות שלו.


אשכול לא עסק בנאומים דרמטיים. הוא היה איש של פשרות, "תן וקח" והומור יידישאי מושחז שהסתיר הבנה פוליטית כירורגית. בזמן שסביבו עסקו באידיאולוגיות גדולות, הוא עסק בצינורות: הוא היה הכוח המניע מאחורי המוביל הארצי, הקמת נמל אשדוד וביסוס התעשייה. הוא הבין שחברה לא בונים רק על חזון, אלא על תשתיות פיזיות וכלכליות מוצקות.


קיימת אירוניה היסטורית בדמותו: אשכול הוא זה שהכין את צה"ל לניצחון הגדול של 1967. הוא השקיע רבות בבניין צה"ל ובחיזוק חיל האוויר, הידק את הברית האסטרטגית עם ארצות הברית וניהל את תקופת "ההמתנה" כדי להבטיח לגיטימציה בינלאומית למלחמה. ובכל זאת, כשהגיע הניצחון, התהילה הלכה למצביאים במדים. אשכול נותר בזיכרון כמי ש"היסס", למרות שפעולותיו הן שאפשרו את ההישג.


אני תוהה לגבי ה"גמגום" ההוא; ב-28 במאי 1967, בשיא תקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים, נשא אשכול נאום לאומה בשידור חי ברדיו. עקב עייפות ותיקון בכתב יד שהוכנס לטקסט ברגע האחרון, הוא התבלבל בקריאה וגמגם קלות – רגע שנצרב בציבור כביטוי של הססנות וחרדה, ותרם להחלטה להעביר את תיק הביטחון למשה דיין. בעולם של היום, שבו מנהיגות נמדדת ביכולת לספק מסרים חדים ומהירים לרשתות החברתיות, הגמגום של אשכול נראה כמעט חתרני. הוא לא גמגם כי לא ידע מה לומר, אלא כי הבין את כובד המשקל של החלטותיו. הוא ידע שמילים יכולות לשלוח אנשים אל קרב שממנו לא ישובו, והוא סירב להקל בכך ראש.


מעבר לביצועיזם, אשכול היה המפשר הלאומי. הוא זה שהחליט להעלות את עצמותיו של זאב ז'בוטינסקי לקבורה בישראל, צעד שבן-גוריון שלל מכל וכל. הוא הבין שאי אפשר לבנות מדינה יציבה בלי לאחות קרעים פנימיים ולתת מקום גם ליריבים פוליטיים. הוא היה ה"מבוגר האחראי" שהצליח להושיב קבוצות קוטביות סביב שולחן אחד.


עולה השאלה האם אנחנו מסוגלים היום להעריך מנהיגות שלא מנסה להיות "גדולה מהחיים". כזו שלא מחפשת הערצה, אלא תוצאות בשטח. אשכול הוכיח שאפשר להיות פוליטיקאי ממולח ואפקטיבי מבלי לאבד את היכולת להקשיב, להתפשר ולשמור על צניעות אישית.


👈הצטרפו לאחד הערוצים (השקטים) שלי - חברה, תרבות והיסטוריה:


כשמביטים על אשכול ממרחק השנים, המחשבה שעולה היא: האם אנחנו זקוקים למנהיגים שמבטיחים לנו ביטחון מוחלט בקול רועם, או דווקא לאלה שמבינים כמה המציאות מורכבת ורועדת, ופועלים בשקט כדי לבנות לה יסודות יציבים?


תמונה - לוי אשכול, 1895-1969


👈הצטרפו לאחד הערוצים (השקטים) שלי - חברה, תרבות והיסטוריה:



תגובות

Comments
שיתוף המחשבות שלךהתגובה הראשונה יכולה להיות שלך.
bottom of page