העיר שסירבה להיכנע לביצות

Nir Topper
לפני 7 שעות
זמן קריאה 3 דקות

השם "פתח תקווה" יועד במקור לאזור יריחו. בשנת 1872, קבוצת יהודים מירושלים — ובהם יואל משה סלומון, דוד גוטמן וזרח ברנט — ניסתה לרכוש אדמות ב"עמק עכור" שליד יריחו, כשהם נשענים על נבואת הושע: "וְנָתַתִּי לָהּ אֶת כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם, וְאֶת עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה". כשהניסיון ההוא כשל, הם הביאו את השם איתם אל גדות הירקון ב-1878. שם, אל מול ביצות אומלבס ואזהרות חמורות של רופאים מפני קדחת המלריה, יצאו לעבודה ב-ז' בחשוון תרל"ט, והקימו את המושבה החקלאית הראשונה — היא "אם המושבות".

המייסדים לא היו רק אידיאולוגים; הם היו יזמים אמיצים שהשקיעו את הונם הפרטי כדי ליצור דגם חדש של "איכר עברי". דמויות כמו יהושע שטמפפר, דוד גוטמן וזרח ברנט, יחד עם יהודה ראב ואביו אליעזר שחרשו את התלם הראשון, נלחמו בשיטפונות הירקון שהחריבו את בתי הטיט הראשונים. אפילו כשנאלצו לנטוש זמנית לכפר יהוד בשל המגפות, הם לא ויתרו. כעבור שנים ספורות הם חזרו, הפעם עם תכנון מסדר של המודד חיים משה סלור, שחילק את הנחלות ל-100 חלקות שוות — וכך עוצב השלד של מה שהפך לימים לעיר מודרנית סביב כיכר המייסדים.

אולם, ההישרדות של פתח תקווה לא הייתה מובנת מאליה, וכאן נכנס לתמונה "הנדיב הידוע", הברון אדמונד דה רוטשילד. ב-1887, כשהמושבה עמדה על סף התמוטטות כלכלית ובריאותית, פרש הברון עליה את חסותו. הוא מימן את ייבוש הביצות המסיבי שמיגר את המלריה, הקים מבני ציבור כמו בית הכנסת הגדול, ושלח אגרונומים שביססו את ענף ההדרים המפואר. תרומתו מונצחת היום באחד מעורקי התנועה הראשיים של העיר — רחוב רוטשילד, וב”אנדרטת שער הברון" האייקונית בכניסה המערבית לעיר, המסמלת את השער שפתח הברון להמשך קיומה של "אם המושבות".

לאורך השנים, פתח תקווה שימשה כזירה המרכזית לעיצוב פני החברה בישראל. בפרדסיה נולד המאבק על "כיבוש העבודה", וב-1905 הוקמה בה מפלגת "הפועל הצעיר" — הראשונה שהוקמה בארץ ישראל. היא גם הייתה חלוצה בקליטת עלייה, כשכבר ב-1913 הוקמה בה שכונת מחנה יהודה עבור עולי תימן. ב-1937, תחת המנדט הבריטי, הפכה פתח תקווה רשמית לעיר — היישוב העברי השני שקיבל מעמד זה אחרי תל אביב — מה שהאיץ את תהליך המיזוג של מושבי הלוויין והשכונות סביבה.

תהליך הצמיחה של העיר לווה במיזוג מרתק של יישובים עצמאיים שהפכו לחלק בלתי נפרד ממנה. זה התחיל עם עין גנים, שהוקמה ב-1908 כ"מושב הפועלים" הראשון בארץ, והמשיך עם שכונות כמו כפר גנים, שנוסדה ב-1926 כמרכז חקלאי עבור אנשי המעמד הבינוני, ושכונת בילינסון שהוקמה לצד המרכז הרפואי. לאחר קום המדינה, המפה התרחבה עוד יותר עם קליטת המעברות והפיכתן לשכונות קבע כמו עמישב, שעריה, יוספטל וקריית אלון — שכולן הוקמו על אדמות הכפר הערבי פג'ה שנהרס ב-1948. המיזוג של מושבים חקלאיים, שכונות פועלים ומעברות לתוך המוניציפליות העירונית הוא שיצר את הגיוון הקהילתי והחברתי המאפיין את העיר עד היום.

👈הצטרפו לאחד הערוצים (השקטים) שלי - חברה, תרבות והיסטוריה:

Telegram: https://t.me/nirtopper

Whatsapp: https://whatsapp.com/channel/0029VbBAHb54yltQo5wQTd0z

פתח תקווה כיום היא העיר החמישית בגודלה בישראל, עם למעלה מ-256,000 תושבים, המהווה עוגן מטרופוליני אסטרטגי במפגש שבין גוש דן לאזור השרון. עוצמתה של העיר באה לידי ביטוי לא רק במוסדות הבריאות העולמיים שבה, כמו מרכז רבין (שרון, בילינסון ושניידר), אלא גם בהיותה מעצמה כלכלית ותחבורתית. אזורי התעסוקה קריית אריה וסגולה הפכו למוקדי משיכה אדירים לתעשיות הייטק, תקשורת ושירותים, מה שמתורגם לשכר ממוצע הגבוה מהממוצע הארצי ולשיעור אבטלה נמוך במיוחד. מיקומה כצומת דרכים מרכזי, הנהנה מנגישות גבוהה לכבישים ארציים ומרשת רכבות (קלה וכבדה), הופך אותה ל"עיר מחוז" אמיתית המספקת שירותים למיליוני אנשים בכל רחבי האזור.

לצד ההצלחה הכלכלית, העיר מתמודדת גם עם אתגרים חברתיים לא פשוטים: שילוב יוצאי אתיופיה במערכת החינוך, והמתח שבין הזרמים הדתיים השונים. זהו מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית כולה — עיר שמנסה לאזן בין צמיחה מואצת לבין שמירה על שוויון הזדמנויות. התכנון האסטרטגי להתחדשות מרכז העיר ההיסטורי שואף להחזיר את החיים לרחוב חובבי ציון ולמדרחוב ההגנה-קציר, ולשמר את המורשת המפוארת של המקום שעדיין משמש כ"פתח של תקווה" עבור רבים.

תמונה 1 - סמל העיר פתח תקוה