בין חומות הביזוי לשערי גן העדן: 7,000 שנים של דרמה בבית שאן

Nir Topper
1 במאי
זמן קריאה 4 דקות

בית שאן הוא מהאתרים הארכאולוגיים החשובים במזרח התיכון, עם היסטוריה יישובית של כ-7,000 שנים. העיר שוכנת בצומת אסטרטגי בין עמק הירדן, עמק יזרעאל ועמק חרוד, מיקום שהעניק לה שליטה על צירי מסחר מרכזיים בעת העתיקה. שפע המים בנחל חרוד והאדמה הפורייה הפכו את האזור למרכז חקלאי משמעותי, כפי שמעידות כ-20 שכבות יישוב שנחשפו בתל ומספרות את סיפורן של האימפריות שראו בו נכס אסטרטגי.

בתקופת הברונזה המאוחרת (1550–1200 לפנה"ס) הפכה העיר למרכז המנהל והשליטה של האימפריה המצרית בצפון כנען. עדויות כתובות כמו אזכורה במכתבי אל־עמארנה, ובעיקר האסטלות המונומנטליות של סתי הראשון ורעמסס השני שנמצאו בתל, מעידות על מעמדה כעיר מצודה ומנהל שבה שררו זה לצד זה פולחן מצרי ואמונות כנעניות מקומיות, כפי שמשקפת אסטלת האל הכנעני מכל שנמצאה באתר.

חשיבותה הצבאית נותרה בעינה גם בתקופת המקרא, אז נודעה כמעוז כנעני ששלט ב"רכב ברזל", ולפי המסורת המקראית שבט מנשה לא הצליח לכבוש את העיר במשך תקופה ארוכה. אולם הסיפור המקראי הדרמטי ביותר הקשור לעיר הוא תבוסת שאול המלך בקרב הגלבוע מול הפלשתים. המקרא מתאר את סופו המר של הקרב ואת ביזוי גופות המלך ובניו על ידי הפלשתים: "וַיָּשִׂימוּ אֶת כֵּלָיו בֵּית עַשְׁתָּרוֹת וְאֶת גְּוִיָּתוֹ תָּקְעוּ בְּחוֹמַת בֵּית שָׁן" (שמואל א', ל"א, י'), כצעד של השפלה והרתעה כלפי בני ישראל, עד שבאו אנשי יבש גלעד וגאלו את הגופות בלילה.

תור הזהב האדריכלי של העיר הגיע בתקופה הרומית, אז נודעה בשם ניסה-סקיתופוליס והייתה העיר המרכזית והיחידה ממערב לירדן בדקפוליס ("עשר הערים" — קבוצת ערים הלניסטיות-רומיות). בתקופה זו, ובמיוחד במהלך המאה ה-2 לספירה — לאחר שהקיסר הדריאנוס ביקר בעיר — הוקמו בה מבנים מונומנטליים מפוארים שנחשפו ושוחזרו בחפירות ארכאולוגיות, בהם תיאטרון בן 7,000 מושבים, אמפיתיאטרון למופעי גלדיאטורים, ובתי מרחץ רחבי ידיים שהוזנו על ידי מערכת אמות מים מורכבת מהגלבוע.

ההיסטוריה היהודית בבית שאן ידעה תהפוכות: מהטבח ב-13,000 יהודים בראשית מרד החורבן ברומאים (66 לספירה), ועד לשיקום הקהילה בתקופת המשנה והתלמוד. בסוף המאה ה-2, רבי יהודה הנשיא פטר את העיר מתרומות ומעשרות לאחר שקבע כי אינה נכללת בגבולות עולי בבל. צעד הלכתי זה הקל על החקלאים היהודים ותרם לשגשוגם הכלכלי. האמורא ריש לקיש (המאה ה-3) טבע את האמרה המפורסמת: "אם גן עדן בארץ ישראל הוא — בית שאן פתחו".

בשיא התקופה הביזנטית (המאות ה-5 וה-6 לספירה) הייתה סקיתופוליס בירת הפרובינציה ומנתה כ-40,000 תושבים. "בית קיריוס לאונטיס" שנחשף בעיר מעיד על אופי הקהילה היהודית: במתחם נמצאו פסיפסים המשלבות סצנות מיתולוגיות מהאודיסאה לצד סמלי פולחן כגון מנורת שבעת הקנים וכתובות בעברית ויוונית. שילוב זה מספר על קהילה אמידה שמיזגה בין שמירת תרבות עצמית יחד עם אימוץ השפה התרבותית ההלניסטית-ביזנטית, תופעה המוכרת מעדדויות ארכיאולגיות של מבנים ושל בתי כנסת נוספים באותה עת.

קץ העידן הקלאסי של העיר הגיע בבוקר ה-18 בינואר 749 לספירה, ברעש אדמה קטסטרופלי הידוע בשם "רעש שביעית" — על שם שנת השמיטה שבה אירע. עוצמת הרעידה האדירה החריבה את העיר כמעט לחלוטין. עדות מצמררת לרגעיו האחרונים של החורבן נמצאה בדמות שלד אדם שנלכד תחת עמוד שקרס, כאשר ידו מושטת לעבר צרור מטבעות. אולי מיהר בניסיון לחלץ את מטבעותיו ממקום המחבוא? אולי ניסה במהירות דווקא להטמין אותן? בכל מקרה, לא הספיק. בין מצבורי המטבעות שנמצאו באתר, נמצאו גם מטבעות שתוארכו לשנות הארבעים של המאה ה-8. מטבעות אלה, שנטבעו בעקבות הרפורמה המוניטרית של הח'ליף עבד אל-מלכ, נשאו כתובות ערביות בלבד ללא דמויות אדם. השלטון המוסלמי בעיר החל עם הכיבוש הערבי בסביבות שנת 634 לספירה, מועד שבו הוחזר השם השמי "בית שאן" בגרסתו הערבית "ביסאן", והשם "סקיתופוליס" ננטש.

למרות החורבן, נותרה בית שאן מוקד מפתח בתקופה הממלוכית (המאות ה-13–16), אז הפכה למרכז עולמי לייצור סוכר בזכות הנדסת מים מתוחכמת שכללה מנהרות תת-קרקעיות. עם הכיבוש העות'מאני במאה ה-16, איבדה העיר את מעמדה המנהלי והכלכלי; המרכז העתיק ננטש סופית, והתושבים עברו להתגורר ברמה הגבוהה שמדרום-מערב לאתר העתיק.

שם, על חורבות העבר, התפתח הכפר הערבי בית שאן (ביסאן). תושביו הגיעו ברובם מהחורן שבסוריה, ממצרים (במהלך המאה ה-19, בעקבות מסע אבראהים פאשא) ומאזורי עמק הירדן. בשיאו, ערב מלחמת העצמאות, מנה הכפר למעלה מ-5,000 תושבים והיווה מרכז כלכלי ומנהלי לכפרי הסביבה. סופו של הכפר הגיע במלחמת העצמאות; ב-12 במאי 1948, במהלך מבצע "גדעון", נכבשה ביסאן על ידי כוחות חטיבת גולני. רוב התושבים עזבו את העיר במהלך הקרבות או פונו לעבר הירדן זמן קצר לאחר מכן. על תשתית זו ובסמוך לה הוקם היישוב המודרני המוכר לנו כיום, בעוד העיר המונומנטלית עצמה נותרה בחורבנה ונקברה תחת שכבות של סחף ועפר עד לתחילת החפירות הגדולות במאה ה-20.

---

----

👈הצטרפו לאחד הערוצים (השקטים) שלי, קבלו עדכון כשעולה מאמר חדש:

טלגרם: nirtopper.com/telegram-channel

וואטסאפ: nirtopper.com/whatsapp-channel

👈תוכן עשיר ומגוון זמין עבורכןם אצלי בבלוג; היסטוריה, חברה ותרבות בישראל:

nirtopper.com/he

תמונה 1: התיאטרון הרומי, בית שאן. צילום: ניר טופר.

תמונה 2: מבט אווירי על התיאטרון העתיק. מקור: By AVRAHAM GRAICER, CC BY-SA 4.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=44134289

תמונה 3: בבית המרחץ הרומי, בית שאן. העמודים הקטנים האלה נקראים פִּילָארִים של היפוקאוסט (בלטינית: pilae stacks). היפוקאוסט (Hypocaust) זהו שמה של מערכת החימום התת רצפתית. ה-פִּילָארִים של היפוקאוסט הם שנשאו את ריצפת בית המרחץ הרומי והם שאיפשרו את הזרמת האויר החם ביניהם, מתחת לריצפץ בית המרחץ. צילום: ניר טופר.

תמונה 4: כתובת פסיפס ביוונית מהתקפה הביזנטית שנמצאת, אשר העניקה את השם לרחוב הראשי של סקיתופוליס: רחוב Palladius (פלאדיוס): “עבודות ה־סטואה וקישוט הפסיפס נעשו בימיו של Flavius (פלאביוס) Palladius (פלאדיוס), בנו של Porphyruksen (פורפיריוס), המנהיג הרם ביותר.” צילום: ניר טופר.