למה דווקא כאן נפגשו אימפריות, גיבורים ומערות מסתור?

Nir Topper
לפני 14 שעות
זמן קריאה 3 דקות

אנחנו חולפים על פניה בדרך לירושלים או לתל אביב, ולפעמים רואים בה רק רצף של גבעות מעוגלות. אבל שפלת יהודה היא הרבה מעבר לנוף יפה – היא "מרחב סף" (Liminal Space), אזור חיץ שבו הוכרעה ההיסטוריה של ארץ ישראל שוב ושוב. במשך אלפי שנים, זה היה המקום שבו התנגשו האימפריות הגדולות מהחוף עם הממלכות המקומיות של ההר. אבל הסיפור האמיתי של השפלה לא כתוב רק על פני הקרקע, אלא חרוט עמוק בתוכה. הגיאולוגיה הייחודית של האזור – שילוב נדיר של סלע קירטון רך המכוסה בקרום "נארי" קשה – יצרה כאן "תרבות תת-קרקעית" שאין שנייה לה.

רגע לפני שנצלול אל המעמקים, שווה להתעכב על השם עצמו. המונח "שפלה" נגזר מהשורש ש.פ.ל, המעיד על נמיכותו של האזור ביחס להרי יהודה המתנשאים ממזרח לו (כ-400-900 מטר מעל פני הים, לעומת גבעות השפלה הנמוכות יותר). כבר במקרא, השפלה מוגדרת כיחידה גיאוגרפית עצמאית ומובחנת – לא החוף החולי של הפלשתים, ולא ההר הקשה של בני ישראל, אלא מדרגת הביניים הנמוכה שמחברת (ומפרידה) ביניהם.

השילוב הגיאולוגי הזה הוא שאפשר את פריחתה של אדריכלות נסתרת. התושבים הקדומים פיצחו את השיטה: חוצבים פתח צר בנארי הקשה שמשמש כתקרה יציבה, ואז מרחיבים את החלל בתוך הקירטון הרך ככל שרוצים. אבל מאיפה הגיע הציפוי הקשה הזה? אחת התאוריות טוענת שה-נארי הוא למעשה תוצר של "הזעה" סלעית: מי הגשמים מחלחלים לקירטון וממיסים אותו, ובקיץ הישראלי הלוהט המים עולים חזרה למעלה (בכוח הנימיות) ומתאיידים, כשהם משאירים אחריהם קרום גירני קשה ועמיד. “נארי הוא שם מקומי לקרום לבנבן נוקשה המכסה סלעי קירטון וחוואר באזורים צחיחים למחצה, שבהם כמות המשקעים היא בין 300 ל-700 מ"מ בשנה, כמו ההרים במרכז ארץ ישראל: יהודה, השומרון והגליל. הוא מורכב בעיקר מפחמת הסידן. התופעה מוכרת בעולם כולו והנארי שייך למשפחת הסלעים הנקראים בלועזית: קליצֶ'ה (caliche) או קלקריט (calcrete)” (ויקיפדיה - נארי). השכבה הזו, שלרוב עוביה לא עולה על שני מטרים (אבל ישנם מקרים שהיא מגיעה אף לעובי של 5 מטרים), שימשה כגג טבעי מושלם. כך נולדו מערות הפעמון המפורסמות (ששימשו כמחצבות ענק), הקולומבריומים המסתוריים שסיפקו דשן לחקלאות האינטנסיבית, ובתי הבד שהוסתרו מבטן האדמה. היכולת הזו "להיעלם" בתוך הנוף לא הייתה רק עניין כלכלי, אלא סוד ההישרדות הצבאי של יושבי הארץ.

קחו למשל את אחד הסיפורים המוכרים בעולם – קרב דוד וגוליית בעמק האלה. זה לא היה רק קרב בין שני אנשים, אלא התנגשות בין שתי יחידות נוף וטקטיקות לחימה: הפלשתים עם רכב הברזל הכבד חששו להיכנס לערוצים הצרים של ההר, ואנשי ההר הקלים חששו לרדת לעמק הפתוח. התיקו הטקטי הזה נשבר רק בזכות התושייה של דוד. מאות שנים מאוחר יותר, לוחמי בר כוכבא לקחו את היתרון הגיאוגרפי לקצה כשחיברו בורות מים ומערות למערכות מסתור מתוחכמות, ויצרו אויב "בלתי נראה" כחלק מלחימת הגרילה שלהן מול הלגיונות הרומאים החזקים.

👈הצטרפו לערוץ הוואטסאפ (השקט) שלי - חברה, תרבות והיסטוריה:

https://whatsapp.com/channel/0029VbBAHb54yltQo5wQTd0z

אך אם נשאר רגע בעמק האלה, אי אפשר שלא להזכיר את חורבת קייאפה – התל שמצית מחדש את זירת הקרב של הארכיאולוגיה המקראית. האתר, המתוארך לראשית המאה ה-10 לפנה"ס (תקופת דוד ושלמה), חושף עיר מבוצרת ומתוכננת להפליא עם חומה מסיבית ושני שערים, היושבת בדיוק על קו התפר שבין יהודה לפלשת. הממצאים במקום, ובראשם האוסטרקון המעיד על קיום מנהל וכתב, הפכו את קייאפה ל"אקדח המעשן" בוויכוח בין שתי אסכולות: ה"מרחיבים" רואים בה הוכחה ניצחת לקיומה של ממלכת דוד כמעצמה אזורית חזקה ומאורגנת; לעומתם, ה"מצמצמים" טוענים שמדובר באתר גבול מקומי, אולי כנעני או פלשתי, שאינו מעיד בהכרח על ממלכה מאוחדת אדירה. כך או כך, קייאפה מוכיחה שהשפלה היא המקום שבו ההיסטוריה נכתבת – ומשוכתבת – בכל חפירה מחדש.

כיום, השפלה היא זירת מאבק חדשה. הלחצים לפיתוח עירוני מואץ, בעיקר סביב בית שמש המתרחבת, מאיימים לנגוס בשטחים הפתוחים ובערכי הטבע והמורשת. השאלה הגדולה היא האם נשכיל לשמור על הריאה הירוקה הזו ועל הנוף התרבותי שאין לו תחליף, או שנכסה את דפי ההיסטוריה בבטון ואספלט.

בפעם הבאה שאתם מטיילים בין תל עזקה למערות בית גוברין, תזכרו: אתם דורכים על אדמה שהיא הרבה יותר מסך חלקיה. זהו המקום שבו גיאולוגיה פוגשת היסטוריה, ובו התושייה האנושית הצליחה להפוך את תנאי השטח ליתרון אסטרטגי מנצח.

תמונה 1: פתח בור המים. היום בתקרת בית הכנסת בחוות ישוב הדעת. מקור תמונה: ויקיפדיה, נארי